איזור מוכרי עבודות

התחברות למערכת להעלאת עבודות

איזור שותפים

כניסה לתכנית השותפים שלנו

צריכים עבודה מותאמת אישית?

השאירו פרטים ויחזרו אליכם:




    ביטחון המדינה אל מול זכויות אדם: האם ובאיזו מידה ניתן להפעיל כוח פיזי בחקירה של חשוד לפי המשפט הבינלאומי

    להורדת העבודה
    הזן פרטים » הזן פרטי תשלום » קבל את העבודה במייל

    תקציר העבודה

    מאבקה של הדמוקרטיה בטרור

    ביטחון המדינה אל מול זכויות אדם: האם ובאיזו מידה ניתן להפעיל כוח פיזי בחקירה של חשוד


    תוכן עניינים

    מבוא 2
    סקירה תיאורטית 4
    זכויות אדם בישראל – חוק יסוד כבוד האדם וחירותו 4
    המתח בין דרישות הביטחון לבין זכויות האדם וערכי הדמוקרטיה 5
    שימוש בכוח פיזי בחקירה 6
    הדין הבינלאומי באשר לאמצעי חקירה 8
    תפיסת המשפט הישראל את שיטות החקירה המיוחדות 10
    דיון ומסקנות 14
    ביבליוגרפיה 15

    מבוא
    החל מהקמתה, נמצאת מדינת ישראל במאבק בלתי פוסק על עצם קיומה וביטחונה. ארגוני חבלה וטרור שונים, העמידו לנגד עיניהם כמטרה את הרס המדינה, כאשר מעשי טרור ושיבוש החיים הסדירים הם האמצעים בהם אותם הארגונים נוקטים. ארגוני הטרור אינם מבחינים בין יעדים צבאיים ליעדים אזרחיים, תוך שהם מבצעים פיגועי טרור של רצח המונים במקומות ציבוריים, בתחבורה הציבורית, בכיכרות וברחובות, בבתי קולנוע ובבתי קפה. בנוסף, הם אינם מבחינים בין גברים, נשים וטף, כך שהם פועלים מתוך אכזריות וללא רחם (לנדוי, 1987).
    עד לפני שני עשורים, נהג שירות הביטחון הכללי להפעיל כוח פיזי ולחץ נפשי בחקירותיו בהיקף רחב מאוד (קרמניצר וראם, 1998). שיטות החקירה של השב"כ כללו בין היתר, התשת הנחקר באמצעות חקירות ממושכות וארוכות; מניעת מנוחה ושינה ב'המתנות' שבין החקירות באמצעות הצבת הנחקר בתנוחה מכאיבה, שבה הוא כבול בידיו וברגליו בצורה הדוקה בשבתו על כיסא נמוך מאוד למשך זמן ממושך; כיסוי ראש הנחקר בשק מסריח והשמעת מוסיקה חזקה; טלטולים פיזיים של הנחקר; איומים על פגיעה פיזית בנחקר או בבני-משפחתו ועוד (קרמניצר וראם, 1998). אולם, לקראת סוף 1999, קבע בית המשפט העליון לראשונה בפסק הדין בפרשת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל (1999), כי חלק משיטות החקירה שנקט השב"כ נגד נחקרים פלסטינים הן בלתי חוקיות. יחד עם זאת על פי נתונים של ארגון בצלם, הפעלת כוח פיזי על נחקרים פלסטינים לא הפסיק לאחר פסיקת בית המשפט העליון תוך שהשב"כ עדיין עושה שימוש בכל המניפולציות האפשריות עד טלטולים ומכות (קרמניצר, 2010).
    על פי קרמניצר (2010), מדינות אשר נדרשות להתמודד עם איום ביטחוני נוטות, כמעט באופן אוניברסלי, להגזים בתגובה כנגד אותו איום. במקרים אלו, זכויות אדם מופרות על ידן ללא הצדקה או באופן מופרז ובלתי מידתי. גם נשיא בית המשפט העליון, השופט ברק קבע, כי "חקירה סבירה היא חקירה ללא עינויים, ללא יחס אכזרי או בלתי אנושי כלפי הנחקר, וללא יחס משפיל כלפיו" (מדברי השופט ברק בפסק הדין בפרשת הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, 1999).
    המשפט הבין-לאומי והמשפט הישראלי אוסרים שימוש באמצעי חקירה אשר פוגעים או עלולים לפגוע בשלומו הגופני או הנפשי של הנחקר. אמצעי חקירה הגורם במכוון לנחקר כאב או סבל חמורים, גופניים או נפשיים, עשוי ליפול בגדר הגדרת המונח "עינויים" שבסעיף 1 לאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או אנושיים או משפילים (1984) (קרמניצר ושני, 2019). בנוסף, סעיף 5 להצהרה הכללית על זכויות האדם קובע (The Universal Declaration of Human Rights, 1948), כי חל איסור להתעלל, להעניש או להתנהג באופן בלתי אנושי לאדם אחר. גם סעיף 7 לאמנה הבינלאומית על זכויות אזרחיות ומידניות קובע, כי "כל בני האדם שנשללה מהם חרותם יזכו ליחס הומני, תוך התחשבות בכבודו של האדם". אמנות בינלאומיות אלו מצטרפות כאמור לחקיקה וההלכה הישראלית בתחום. כך בתחילת שנות התשעים של המאה העשרים, עוגנו זכויות האדם העיקריות לראשונה גם בחקיקת יסוד והדבר העלה את מעמדן לרמה החוקתית גם במובן הפורמלי. הפרשנות המקובלת, שראתה בחקיקת יסוד זו משום "מהפכה חוקתית (רוטר, 2010).
    הטענה המרכזית של עבודה זו היא, שלמרות שישראל כפופה לדין הבינלאומי כמו גם להלכה שנקבעה בבית המשפט העליון, מדינת ישראל עדיין מתקשה לעמוד בכללים שהיא עצמה קבעה והיא עדיין מפרה זכויות אדם כחלק מהמלחמה שלה בטרור ובניסיון לשמור על הביטחון של אזרחיה.
    שאלת המחקר: על פי המשפט הבין-לאומי, האם ובאיזו מידה ניתן להפעיל כוח פיזי בחקירה של חשוד הנוגעות בביטחון המדינה אל מול זכויות האדם.

    חיפוש מתקדם


    חפש ב:

      

    דילוג לתוכן