עבודה סמינריונית
2025
מבוא 1
רקע לניתוח היצירות 3
שאלת המחקר 5
"מסע בעקבות האהבה" מאת עמי גדליה 6
העלילה 6
הדמות הראשית קארינה 7
דמות המשנה איתן 8
מערכות היחסים ביצירה 9
קונפליקטים 11
אלמנטים רטוריים ואמנותיים ותרומתם למשמעות היצירה 12
תמות מרכזיות 14
ירושלים כמרחב ההתרחשות של שתי היצירות 15
הסיפור "מאויב לאוהב" מאת ש"י עגנון 17
העלילה 17
אפיון המספר והתפתחותו 17
הרוח כדמות המשנה 18
מערכות היחסים ביצירה 18
קונפליקטים 20
אלמנטים רטוריים ואמנותיים 20
התמה המרכזית 21
השוואה בין שתי היצירות 23
הרקע של היוצרים והשפעתו על היצירות 23
אמת היסטורית מול אמת ספרותית 23
הקול הנרטיבי והשפעתו על הבנת הסיפור 23
בחירות נרטיביות ופיתוח דמויות 24
רעיונות מרכזיים ומסרים 24
ביקורת חברתית והשפעה לטווח ארוך 25
הנושא המרכזי בשתי היצירות 25
מבנה העלילה והמסע הרגשי 25
תהליך השינוי והתפתחות הדמות 26
אלמנטים ספרותיים בשתי היצירות 26
ההשפעה החברתית והאישית 26
דיון ומסקנות 28
סיכום 30
ביבליוגרפיה 31
הפיכתה של איבה לאהבה, ושל זרות לשייכות, היא אחת השאלות היסודיות שהספרות חוזרת אליהן. שתי יצירות עבריות שנכתבו בהפרש של עשרות שנים זו מזו, "מאויב לאוהב" מאת ש"י עגנון (1962) ו"מסע בעקבות האהבה" מאת עמי גדליה (1995), מציבות שאלה זו במרכזן, ושתיהן עושות זאת בירושלים. אצל עגנון הזירה היא גבעה חשופה בשולי העיר, שבה מתמודד המספר עם הרוח המבקשת לעקור כל מבנה שהוא מקים; אצל גדליה הזירה היא ירושלים בת זמננו וירושלים של סוף המאה התשע עשרה, שבהן נפגשים צאצאיהם של בני זוג שאהבתם נאסרה בשעתה. דווקא המרחק בין שתי היצירות, בסוגה, בלשון, בהיקף ובתקופה, הוא שהופך את ההשוואה ביניהן למאירת עיניים, משום שהן מגיעות אל אותה תוצאה של פיוס בשתי דרכים הפוכות.
"מאויב לאוהב" הוא סיפור קצר הכתוב בגוף ראשון ובלשון של אגדה עממית, והוא נכלל בקובץ "האש והעצים" (עגנון, 1962). המספר מבקש להקים בית בגבעה ריקה, והרוח, הטוענת לבעלות על המקום מימים ימימה, מפילה את אוהלו ואחר כך את צריפו, עד שהוא בונה בית אבן עמוק יסודות שהיא אינה מצליחה להזיזו, ומאותו רגע היא נוהגת בו בדרך ארץ ונעשית לו לאוהבת. שקד (2000) עומדת על כך שדפוס זה, שבו סיפור פשוט לכאורה נושא משמעות רחבה בהרבה, אופייני לדרכו של עגנון, ומזמין קריאה אלגורית שאינה מבטלת את הקריאה הריאליסטית אלא מונחת עליה.
"מסע בעקבות האהבה" (גדליה, 1995) הוא רומן נעורים בעל מבנה שונה לחלוטין. קארינה, נערה שוודית, נשלחת בידי סבתה לירושלים כדי לחשוף את עברו של אבי סבה, לארס אולפסון, שחי בעיר בסוף המאה התשע עשרה. במהלך החיפוש היא פוגשת את איתן, בן ירושלים, ומגלה עמו כי אבי סבה אהב את כאדיה צוברי, נערה יהודייה תימנייה שאיתן הוא מצאצאי משפחתה. סיפור האהבה האסורה של הדור הרחוק והסיפור האפשרי של הדור הנוכחי נכרכים זה בזה, והמסע הגיאוגרפי הופך למסע של גילוי עצמי.
המחקר העדכני מספק מסגרת מושגית לשתי היצירות גם יחד. סקירה מקיפה של המחקר על אהבה בין-תרבותית מראה כי זוגות החוצים גבולות של דת, מוצא ולאום מתמודדים בראש ובראשונה עם התנגדות הסביבה ולא עם קשיים שמקורם בהם עצמם, וכי הסביבה היא הגורם המכריע בשאלה אם הקשר ישרוד (Yurtaeva & Charura, 2024). קביעה זו מאירה את ההבדל בין גורלם של לארס וכאדיה לבין גורלם של קארינה ואיתן, שכן שני הזוגות דומים זה לזה ברגשותיהם ונבדלים זה מזה בחברה שבתוכה הם חיים. במקביל, מחקר על מסעות אל השורשים מלמד כי מסעות מסוג זה אינם עוסקים בעיקר בהשגת מידע גנאלוגי אלא בעיצוב מחדש של זהות הנוסע (Prince, 2023), ומכאן שהמסע של קארינה אל ירושלים אינו אמצעי בלבד אלא הוא עצמו נושא היצירה.
גם הפיוס שבמרכז סיפורו של עגנון זכה לתשומת לב מחקרית עדכנית. מחקר איכותני על זהות נרטיבית בקרב אנשים שסלחו מצא כי הסליחה נחווית כבנייה מחדש של הזהות לאחר הפגיעה ולא כמחיקתה של הפגיעה, וכי היא מתרחשת סביב נקודות מפנה מובחנות (Haikola, 2025). קריאה זו רלוונטית במיוחד ל"מאויב לאוהב", שבו הפיוס מגיע בנקודת מפנה חדה, עם השלמת בניית בית האבן, ובו הבנייה היא פשוטו כמשמעו הן האמצעי והן המשמעות של השינוי.
הרקע הירושלמי המשותף לשתי היצירות אינו רקע נייטרלי. קרק ואורן-נורדהיים (Kark & Oren-Nordheim, 2001) מתארות את התרחבותה של ירושלים אל מחוץ לחומות ואת הקמתן של השכונות החדשות, ובכללן תלפיות, כתהליך שבו כל בנייה היא גם הצהרת נוכחות. רומאן וויינגרוד (Romann & Weingrod, 1991) מראים כי גם לאחר איחודה נותרה ירושלים עיר שבה שתי אוכלוסיות חיות זו לצד זו בלא להתערב זו בזו, ומחקר עדכני מוסיף כי תהליכי התכנון והפיצול הפיזי שלה העמיקו מאז והפכו את המרחב העירוני לשבור ומקוטע (Thawaba, 2023). רקע זה מסביר מדוע דווקא ירושלים משמשת בשתי היצירות זירה למאבק על מקום ולניסיון לגשר על פערים.
שאלת המחקר שבה עוסקת עבודה זו היא כיצד מציגות שתי היצירות את המעבר מאיבה ומזרות אל אהבה ואל שייכות, ובאילו אמצעים ספרותיים הן עושות זאת. הטענה המרכזית היא כי שתי היצירות מגיעות אל פיוס, אך בשתי דרכים שונות בתכלית: אצל גדליה הפיוס מושג בדרך של פתיחות, הקשבה וחשיפת עבר משותף, ואילו אצל עגנון הוא מושג דווקא בדרך של עמידות ועקשנות, ורק לאחר שהצד החזק נוכח כי אין בכוחו להכריע. העבודה נפתחת ברקע לניתוח שתי היצירות, ממשיכה בניתוח נפרד של כל אחת מהן ושל המרחב הירושלמי המשותף להן, עורכת ביניהן השוואה שיטתית, ומסיימת בדיון ובמסקנות.
