מבוא 1
המושג נוסח מראשיתו כישות אבחנתית, והביקורת נולדה יחד עמו 2
הקריטריונים האבחנתיים ממקמים את הגורם בהורה המועדף ומחייבים שלילת חלופות 3
מודל חמשת הגורמים כמקרה מבחן של המחלוקת 3
שני הצדדים סוקרים אותה ספרות ומגיעים למסקנות מנוגדות בדבר בשלותה 4
ראיות על יעילות ההתערבויות ועל בטיחותן 4
מיסגור הניכור כאלימות במשפחה מרחיב את המושג ומעתיק את המחלוקת לשדה ההגנה על ילדים 5
בהליך המשפטי ההכרעה המושגית הופכת לשאלת קבילות, ונתוני בתי המשפט עצמם מצויים במחלוקת 6
הפולמוס עצמו נעשה מושא מחקר, וחושף חוסר הסכמה על אמות המידה לידע תקף 7
סיכום 7
רשימת מקורות 8
סירובם של ילדים לקיים קשר עם אחד מהוריהם לאחר פרידה או גירושין מתואר בספרות הקלינית והמשפטית כבר עשורים, והשם "תסמונת ניכור הורי" הוצמד לו לראשונה בשנת 1985 (Bernet & Greenhill, 2022). לדבריהם, בעשורים שחלפו מאז נזנח ברוב הכתיבה המקצועית הכינוי "תסמונת", והמושג הוגדר כמצב נפשי שבו ילד נקשר בעוצמה להורה אחד ודוחה את הקשר עם ההורה האחר ללא סיבה מבוססת, בעיקר בהקשר של סכסוך גירושין חריף. במקביל התפתחה ספרות ביקורתית הטוענת כי המושג מעולם לא התקבל בקהילה המדעית כמבנה תקף, לא כתסמונת ולא כהפרעה נפשית, ואף על פי כן הוא מוסיף לשמש בהליכים משפטיים כאילו היה מבוסס (O'Donohue et al., 2016). הפולמוס אינו אקדמי בלבד, משום שהמושג משמש בפועל בהערכות מסוגלות הורית ובהכרעות בעניין אפוטרופסות וזמני שהות (Lorandos, 2020), ומבקריו טוענים שהוא מופעל כטענת נגד לטענות על אלימות ועל התעללות (Meier, 2020). סקירה זו מראה כי המחלוקת בספרות אינה נסבה על קיומן של משפחות שבהן ילד מסרב קשר עם הורה, אלא על השאלה אם מדובר בישות אבחנתית בעלת גורם מזוהה או בתיאור התנהגותי שעשוי לנבוע מסיבות שונות ומנוגדות, ומן ההכרעה בשאלה זו נגזרת השאלה מה קביל כראיה בהליך המשפטי.
