מבוא 1
הפסיקה החוקתית, ולא החקיקה, היא שהגדירה אפליית נשים כפגיעה בכבוד 2
החקיקה עברה ממבחן של כוונה למבחן של תוצאה, ובכך הרחיבה את גדר האיסור 2
הסטת נטל ההוכחה צמצמה את הפער הראייתי אך לא סגרה אותו 3
בחוק שכר שווה ההכרה בעבודה שוות ערך הקדימה בהרבה את היכולת להוכיח אותה 3
חוק איסור הפליה הרחיב את האיסור אל השוק הפרטי, אך תחומיו נותרו חלקיים 4
המחלוקת הנוכחית בספרות עברה מהפליה בין פרטים אל הדרה מבנית של נשים 5
הספרות מצביעה על פער מתמשך בין הכרה דוקטרינרית ובין סעדים ואמצעי מנע 5
סיכום 6
רשימת מקורות 6
האיסור על אפליית נשים בדין הישראלי נבנה בשלושה מעגלי חקיקה נפרדים, שכל אחד מהם נוצר בהקשר חברתי אחר: שוויון במעמד האישי ובזכויות החברתיות, שוויון בשוק העבודה ושוויון בהספקת מוצרים ושירותים. חוק שיווי זכויות האשה קבע נורמה כללית של שוויון לפני החוק, אך הוא נוסח כהצהרה ולא יצר כלי אכיפה פרטניים שאישה יכולה להפעיל נגד מפלה קונקרטי. שני חוקי העבודה המאוחרים העבירו את מרכז הכובד אל יחסי העבודה ואל הסדרי ההוכחה שבהם, ובמקביל הורחב האיסור אל הזירה הפרטית של השוק. הפסיקה החוקתית קדמה לחלק מהחקיקה הזו וקשרה בין הפליה מחמת מין ובין הפגיעה בכבוד האדם. הספרות האקדמית הישראלית בוחנת את שלושת המעגלים כמערכת אחת, ומכאן הציר של סקירה זו: הדין עבר מאיסור על אפליה ישירה אל התמודדות עם אפליה תוצאתית ומבנית, והמעבר הזה חשף פער בין ההכרה הדוקטרינרית ובין הכלים הראייתיים והסעדים שהדין מעמיד בפועל.
