מבוא 1
התפתחות הדוקטרינה בפסיקה ומבחני הזיהוי 2
מקור הכוח, הפונקציה הציבורית והזיקה המוסדית 2
הנורמות החלות על גוף דו-מהותי 2
חובת המכרז ועוצמת הביקורת על שיקול הדעת 3
בין המשפט הציבורי למשפט הפרטי: דואליות ותחולת זכויות 3
הפרטה, גבולות ההפרטה וזירות חדשות 4
ביקורת על עמימות המבחנים ומבט השוואתי 5
המודל האנגלי והפתרונות ההשוואתיים 5
סיכום 6
רשימת מקורות 6
הדוקטרינה של הגוף הדו-מהותי היא יצירה ישראלית מובהקת של הפסיקה, ולפיה גוף שיסודו במשפט הפרטי כפוף גם לנורמות מן המשפט הציבורי מפני שהוא ממלא תפקיד ציבורי או עושה שימוש מהותי במשאבי ציבור. העוגן הדיוני לכך נמצא בסמכותו של בג"ץ לתת צווים לגופים ולאנשים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין. משניתקה הפסיקה את הקשר שבין שאלת הדין לשאלת הדיין, הובלט היעדרה של הסדרה חקוקה בשאלת היקף תחולתו של הדין המינהלי. הספרות מתארת את התחום כזירה של דואליות נורמטיבית, שבה אותו גוף כפוף בעת ובעונה אחת לכללי המשפט הפרטי ולעקרונות המשפט הציבורי. מדיניות ההפרטה הרחיבה את מצבת הגופים הפרטיים הממלאים תפקידים ציבוריים וחידדה את שאלת כפיפותם לביקורת שיפוטית. סקירה זו ממפה את התפתחות הדוקטרינה ומבחניה, את הנורמות החלות מכוחה, את היחס בין שני ענפי המשפט ואת הביקורת והמקבילות הזרות.
