חובת הרופא לבדוק את האבחנה העצמית של המטופל – כנגזרת של דוקטרינת אוטונומית המטופל

מבוא.
א. התפיסה הרפואית של המטופל המרכז.
א.1 הרקע שהוביל להתפתחות תפיסה זו.
א.2 תכליות תפיסת המטופל במרכז
א.3 השתרשות תפיסה זו בישראל.
ב. מהמודל המיידע למודל המשתף – שכלול הסכמה מדעת לתהליך קבלת החלטות משותפת.
ב.1 דוקטרינת ההסכמה מדעת – המודל המיידע.
ב.2 תהליך קבלת החלטות משותפת – המודל המשתף.
ג. העתקת תפיסת הפרקטיקה הרפואית לפרקטיקה המשפטית.
ג.1 הטלת אחריות קונקרטית על המטפל לבחינת אבחנת המטופל.
ג.2 שיקולים התומכים בהחלטה זו.
אחרית דבר.

מבוא
אמי ידועת חולי. כאשר ליוויתי אותה בהליכים רפואיים נתקלתי באנשי צוות רפואי יוצאי דופן, מלאכים ממש, שטיפולם ויחסם היו ללא דופי. אולם היו גם אחרים, כאלה שהתייחסו לאמי כאל מקרה רפואי בלבד והתעלמו מדעותיה לגבי מצבה הרפואי, דעות שהתבררו לא פעם כנכונות יותר מהשערות הרופאים. כיום אין כל חובה על מטפל לבצע פעולות כלשהן על מנת לאשש או לאיין את אבחנתו העצמית של המטופל. התחושה היא כי ללא תמריץ מתאים, לא ניתן להבטיח יחס הולם לדעותיו של החולה לגבי מצבו.
בעבודה זו אציג תמריץ אופציונלי לקידום מעמד המטופל בקביעת אופן הטיפול בו. בהתאם להצעה, במידה ומטופל העלה בפני המטפל אבחנה לגבי מצבו, תקום למטפל חובה קונקרטית לבצע פעולות סבירות על מנת לברר את האבחנה. לדוגמה, כאשר מטופל מעלה חשש כי הוא סובל מלחץ תוך גולגולתי מנימוקים שונים, תקום למטפל חובה להפנותו לבדיקות רלוונטיות לבחינת החשש כגון הפניה לצילום או לרופא מומחה. אם המטפל התעלם מהאבחנה העצמית וכתוצאה מההתעלמות נוצר נזק למטופל – יוכל המטופל לתבוע את הרופא בגין רשלנות. אטען כי יש לאמץ את מודל המטופל במרכז. התערבויות מבנות-שיח, יכולות לסייע למטופלים ולמטפלים להפוך למעורבים יותר בתהליך בחירת הטיפול הרפואי ולמחויבים יותר בביצועו. שכן מטופל יודע פעמים רבות טוב יותר מה ממה הוא סובל – ולכן שיתוף המטופל יכול למנוע נזקים רפואיים. כאשר מטופל מבין את מצבו, מכיר באפשרויות הטיפוליות ויחד עם מטפלו בוחר באפשרות הטובה ביותר עבורו, יש סבירות גבוהה יותר שתגבר מוכנותו להתמודד עם הקושי הכרוך בהתמדה בטיפול ועם השלכותיו.