הורדת רף ההוכחה לצורך הפנית מבצעי עבירה לשירות המבחן

מבוא......................................................................................................3
א. סקירת ספרות.......................................................................................5
א.1 הטיפול המוצע למבצעי עבירות בהליך הפלילי................................................5
א.2 תוצאות היעדר טיפול במבצעי העבירות שלא עומדים ברף הראייתי לצורך הגשת
כתב אישום...............................................................................................9
ב. פרק הצעות.........................................................................................11
ב.1 הפחתת הרף הראייתי להפניה לשירות מבחן.................................................11
ב.2 רף הוכחה – "מעל לספק סביר"..................................................................14
ב.3 תימרוץ החשוד לפניה להליכי שיקום...........................................................14
ב.4 קשיים שעתידים להתעורר ביישום הורדת הרף הראייתי להפניה לשירות מבחן.16
אחרית דבר.............................................................................................18

 
מבוא
שיקום עבריינים הינו אינטרס ציבורי. המדינה, באמצעות פרקליטות המדינה ובתי המשפט, מקדמת תכלית זו במסגרת הליך הפלילי על ידי הפניה לתוכניות שיקומיות הפועלות מטעם משרד הרווחה, הסדרים מותנים או סגירת תיקים. בנוסף לאלו, חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) מתיר לבית המשפט לחרוג ממתחם העונש ההולם הקבוע בו ולפסוק את עונשו של הנאשם בהתאם לשיקולים הנוגעים לשיקומו. כמו כן, מתיר חוק העונשין לבית המשפט להורות על נקיטת אמצעי שיקום כלפי הנאשם, לרבות העמדתו במבחן (סעיף 40ד(א).
במדינת ישראל חובה זו נגזרת מהזכות לחיים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע: סעיף 2: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם"; סעיף 4: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". חובת הרשות להגן על כבוד האדם באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בחובה למנוע כל פגיעה בכבוד האדם ובהטלת סנקציות מתאימות בעקבות כל פגיעה כזו — הן פגיעה שגרמה הרשות הן פגיעה שגרם אחר. ___ מכאן שההליך השיקומי של מבצעי העבירה אינו מבטא אפוא רק את אחריות המדינה כלפי מבצע העבירה, אלא גם את אחריותה כלפי נפגעי העבירה לאור שיעורי הרצידיביזם הגבוהים.
דרך אחת להביא לצמצום הישנות עבירות האלימות ועבירות המין היא הענקת טיפול שיקומי איכותי ויסודי למבצע העבירה, כבר לאחר הפניה הראשונה של הנפגעת לרשויות החוק. תקנה 4 לתקנות המבחן (תסקיר קצין מבחן), התשס"ז–2006 (להלן: תקנות המבחן) קובע כי ניתן להפנות לשירותי המבחן בין היתר להליך שיקומי מבצע עבירה. תקנה זו חסרה בכך שניתן להפנותו בלבד שעומד ברף המינימלי לצורך הגשת כתב אישום בגין אותה עבירה. בעבודה זו אבקש למלא את תחולת החסר של תקנה 4 לתקנות המבחן. אטען כי יש לאפשר הפנייה של נאשמים בעבירות אלימות או עבירות מין לתוכנית שיקום גם אם הרשעתם אינה עומדת ברף הראייתי במשפט הפלילי, אלא בזה של המשפט האזרחי בלבד. בהתאם להצעתי פרקליט שבחן את חומרי החקירה יוכל, באמצעות תקנה 4 לתקנות המבחן, להפנות חשוד לשירות המבחן למטרות שיקום אם עמד ברף הראייתי האזרחי.
בעבודה זו אתמקד בעבירות אלימות פיזיות ואלימות מינית, על כל גווניה. כך למשל אלימות במקום העבודה, אלימות בין מכרים או בין אנשים שהינם זרים וכן אלימות בתוך המשפחה.
ברובד הנורמטיבי אבקש באמצעות עבודה זו לקדם חשיבה מחודשת על דרישת הרף הראייתי במשפט הפלילי כתנאי ליישום תקנה 4 לתקנות המבחן. ההצדקה העומדת בבסיס ההחרגה אותה אני מציעה היא חובת הזהירות המושגית של המדינה כלפי נפגעי עבירה. חובה זו אינה חלה רק כלפי נפגעי העבירות בהן עבודה זו עוסקת, וניתן להשליך את המסקנות הנגזרות מעבודה זו גם על נפגעי עבירות בעלות אופי רצידיוויסט נוספות.