אסירות המחתרות בארץ ישראל: שילוב נשים בתפקידי לחימה וחוויותיהן מהכלא

אסירות המחתרות בארץ ישראל
שילוב נשים בתפקידי לחימה וחוויותיהן מהכלא

תוכן עניינים

1. מבוא 2
2. מאבק לשילוב נשים בכלל והמחתרות בארץ ישראל 4
2.1. שילוב נשים בתפקידי לחימה – רקע 4
2.2. שוויון ושילוב נשים במסגרות לחימה 5
3. מעורבותן של הנשים במחתרות 8
3.1. נשים ב"השומר" 8
3.2. נשים ב"הגנה" 9
3.3. נשים באצ"ל 10
3.4. נשים בלח"י 11
4. בית הכלא לנשים 12
4.1. בית הכלא לנשים בבית לחם 12
4.1.1. הקמת הכלא לנשים 12
4.1.2. מרידות בכלא 14
4.1.3. סגירת הכלא 17
4.2. בתי מעצר משטרתיים לנשים 17
5. חווית המאסר של אסירות המחתרת 19
6. זיכרונותיהן של האסירות גאולה כהן, וטובה סבוראי 23
7. סיכום 26
8. ביבליוגרפיה 28

1. מבוא
אחד העקרונות המרכזיים ובולטים ביותר בתאוריה הציונית-החלוצית שהתהוותה עוד בטרם הוקמה המדינה, היה עקרון השוויון המלא בין המינים בכל תחומי החיים, שוויון אשר נוסד ברוח השוויון הסוציאליסטי ה'טבעי". עיקרון השוויון הסוציאליסטי היה למעשה פועל יוצא של הסדר החברתי-סוציאליסטי החדש ואף בין התנאים לקיומו (עפרון, 2000, עמ' 353). אחד המאפיינים המרכזיים של עקרון השוויון היה הרצון של הנשים בתקפות הישוב להשתתף או להיות חלק פעיל בתפקידי לחימה.
הדילמה העיקרית של ראשי הישוב באשר לסוגיית שילובה של האישה במסגרת ההגנה על הישוב הייתה, באילו אופנים תבוא לידי ביטוי השתתפותה של האישה בשעת החירום הפוקדת את היישוב. דילמה זו נבעה בעיקרה הן מהרצון ליטול חלק פעיל בהתכוננות לקראת הסכנות הצפויות והן מההכרה שנקרתה בפני הנשים הזדמנות לשפר את מעמדן המקצועי, הכלכלי והחברתי בנסיבות המלחמתיות הקיימות (חזן, 2015, עמ' 185).
ואכן, נשים לא רבות מצאו עצמן משתתפות בפעילות של המחתרות אולם לפעילות הזו היו לא מעט סיכונים ובעיקר מחיר – מעצרים ומאסר בבתי הסוהר של הברטים. בתקופת השלטון הטורקי לא היה בארץ בית-סוהר מיוחד עבור נשים (לפידות, 2003, עמ' 201). בתחילת ימי המנדט הבריטי, הוחזקו אסירות יהודיות בבתי המעצר האזוריים ובבית הסוהר בירושלים. אולם, לאור הצפיפות ואי הסדר בסוגיית האסירים והאסירות, הוחלט לבצע רפורמה בתחום, כשאחת מהן הייתה הקמת בית הכלא לנשים בבית לחם (כספי, 1984, עמ' 150).
בית הסוהר לנשים איכלס את רוב חברות המחתרות שהשתתפו בפעילות המבצעית ונתפסו. כך למשל הייתה טובה סבוראי אסורה במשך 4 וחצי שנים בעוד שאחרות היו שפוטות למספר שנים, כמו גאולה כהן ואחרות. במהלך השנים נעשו מספר ניסיונות בריחה מהכלא, אולם ניסיונות אלו כשלו. בפברואר 1944, הכריז האצ"ל על המרד בשלטון הבריטי בארץ. עם התגברות הפעולות הצבאיות נגד מטרות ממשלתיות, גדל באופן משמעותי גם מספר העצירות והאסירות שהועברו לבית הסוהר בבית לחם. משנת 1938 ועד דצמבר 1947, מועד, העברת העצירות והאסירות למחנה המעצר בעתלית, שהו בבית לחם בסך הכול 350 צעירות, מהן 18 השפוטות לתקופות מעצר שונות, ביניהן גם 5 מארגון ההגנה (לפידות, 2003, עמ' 211). לצד בית הסוהר בבית לחם, נשים רבות שהשתייכו למחתרות ולתנועות ההתנגדות השונות, מצאו עצמן במתקני מעצר שונים, בין אם בירושלים, ובין אם במקומות אחרים ברחבי ארץ ישראל.
בסופו של דבר כלא הנשים בבית לחם פורק בסוף שנת 1947. אחת הסיבות לפירוקו של בית הסוהר בבית לחם, הייתה העובדה כי בסוף שנה זו גבר המתיחות בארץ בין האוכלוסייה היהודית לזו הערבית. מתוך החשש כי המתיחות עלולה להוביל לשפיכות דמים, ובעיקר לאור הסכנה לאסירות ועצירות יהודיות בבית לחם וזאת בהיעדר שוטרים יהודים, בבית הסוהר, הוחלט כאמור על סגירתו. האסירות עצמן הגישו בקשה לשלטונות בית הסוהר לקרבן ליישוב עברית. אחד הגורמים שהעצימו את המתח הייתה הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, שהובילה בין היתר להתנגשויות בין אסירות המחתרת לבין המשטרה הבריטית. אלו איימו שאם הבקשות שלהם לעבור לכלא בשליטה יהודית לא יתממשו, הרי שאז הן ינקטו בפעולות אלימות אף יותר. החשש כאמור לשלומן של האסירות והמתיחות הרבה הובילה להתערבות בינלאומית וכך הועברו האסירות מבית הכלא בבית לחם (כמו גם מעכו), לסביבה שיש בה יהודים (טייכר, 2003, עמ' 213-212).
במהלך השנים פרסמו הנשים שהיו כלואות בבית הסוהר בבית לחם ובבתי המעצר השונים, לא מעט חוויות באשר לשהותן במקום, ניסיונות הבריחה, מערכת היחסים עם הסגל הבריטי והערבי, תוך שהן מתארות לא מעט קשיים.
עבודה מחקרית זו, בודקת כיצד באה לידי ביטוי חווית הכלא בזיכרונות לוחמות המחתרת. בנוסף בדקה העבודה, את השתלשלות שילובן של נשים בתפקידי לחימה, והמחיר האישי שהן נדרשו לשלם עבור הרצון שלהן להשתלב בתפקידים מבצעיים בדומה לגברים. המחקר מביא עדויות של נשים שהיו חלק מהמחתרות והארגונים הלוחמים טרם קום המדינה המתארות את אופן ההשתלבות ובעיקר את החוויות מהמאסר והכלא.