המוגבלות של נרטיב משפטי בתיקי גילוי עריות

המוגבלות של נרטיב משפטי בתיקי גילוי עריות

מגישה:

תוכן עניינים

מבוא 2
סקירת ספרות 4
עבירות מין 4
עבירות מין בילדות – גילוי עריות 5
גילוי עיריות במספרים 7
חשיפה מאוחרת ומושהית של פגיעות מיניות בילדות 8
פוסט טראומה למול פוסט טראומה מורכבת 9
המסגרת החקיקתית בסוגיית ההתיישנות 13
זיכרונות מודחקים ומושתלים – מראה השוואתי 14
תפיסת בית המשפט את הזיכרון המודחק כראייה קבילה 17
ניתוח פסקי דין ישראליים 19
משפט משווה 24
דיון 26
סיכום 27
ביבליוגרפיה 28

מבוא
"גילוי עריות הוא הטירונות של הזנות. גילוי עריות הוא המקום אליו אתה שולח את הילדה ללמוד איך לעשות את זה… היא נמצאת שם ואין לה מקום אחר ללכת אליו. היא עוברת הכשרה. וההכשרה היא ספציפית וחשובה: היא לומדת שאין שום גבול אמיתי לגוף שלה. על מנת ללמוד את זה היא מוערכת רק על סקס. היא לומדת על גברים את מה שעבריין המין מלמד אותה. אולם גם זה אינו מספיק כדי להתדרדר לזנות. היא בורחת מהבית והיא בחוץ ברחובות, חסרת בית. עבור רוב הנשים כל הסוגים האלה של ההתעללות צריכים לקרות כדי שהן יעסקו בזנות".
תיקוני החקיקה שהאריכו את מועדי ההתיישנות בעבירות מין במשפחה זימנו בשנים האחרונות, מספר מקרים ייחודיים בהם הואשמו נאשמים בעבירות מין, שבוצעו שנים רבות טרם הגשת כתב האישום, לעיתים אף למעלה מעשרים שנים מאז מועדי האירועים הרלוונטיים. עבודה זו עוסקת בבחינת השימוש הראייתי בזיכרון מודחק, והאם ראוי להסתמך על זיכרון מודחק כראיה מרכזית בתיקי גילוי עריות.
אנשי המקצוע מתחום בריאות הנפש, מגדירים את התופעה לפיה מתלונן או מתלוננת טוענים שהזיכרון אודות המעשים כנגדם צץ בחלוף שנים מאז התרחשו אותם אירועים, כ'זיכרון מודחק'. לתפיסתם, מדובר בתהליכים נפשיים מורכבים, במסגרתם המעשים הטראומטיים מודחקים עד שהם נמוגים מתהליכי החשיבה המודעים של הנפגע, ושבים לתודעתו בעקבות אירועים מאוחרים מסוימים, המהווים סוג של "טריגר" להצפתם מחדש. מנגד, חוקרים העוסקים בתחום חקר המוח והזיכרון האנושי שוללים גישה זו, תוך שהם סבורים, כי בשל מאפייניהם של תהליכי הזיכרון האנושי ואופן קידוד הזיכרונות במוח, תופעה של אבדן זיכרון וחזרתו מחדש אינה בעלת סבירות של ממש.
גילוי עריות, נחשב למקרה קיצוני ושכיח של מציאות טראומתית, הכוללת חוויות חוזרות ונשנות של חודרנות, חוסר אונים, אימה ובגידה. כמו בכל חוויות של טראומה נפשית מסיבית, גם במקרים של גילוי עריות, מנגנוני ההתבוננות והתיעוד של הדעת האנושית קורסים ומתחוללים שינויים פיסיולוגים ופסיכוביולוגיים, שיכולים בין היתר גם לשבש מערכות של תגובה, קליטה עיבוד מידע ואף זיכרון.
בישראל, החקיקה העוסקת בעבירות מין ובגילוי עריות, קבועה בחוק העונשין, כאשר בשנים האחרונות עברה החקיקה בסוגיית עבירות המין שינוי משמעותי, בעיקר תיקוני חקיקה אשר הדגישו את סלידת המחוקק מעבירות מין בתוך המשפחה.
אחד מפסקי הדין המכוננים בסוגיית הזיכרון המודחק, הוא בפרשת פלוני א' , שבו נדרש בית המשפט לדון לראשונה באירוע של גילוי עריות אשר צף ועלה כמעט שלושה עשורים לאחר שהתרחש. בית המשפט "הכשיר" לראשונה, את תיאוריית הזיכרון המודחק. בהמשך, התמודד בית המשפט עם עוד מספר פסקי דין, כאשר בפרשת פלוני ב' , השאיר בית המשפט על כנו את הרשאתו של אדם בביצוע עבירות מין בבתו על סמך עדותה כזיכרון מודחק.
יחד עם זאת, עדיין לא קיימת תמימות דעים בין החוקרים, לגבי אמתותה של תיאוריה זו, לכן אחת הבעיות המרכזיות בניהול הליך משפטי פלילי, במרחק רב כל כך מההתרחשויות עצמן, מעורר לכשעצמו קשיים במישורים רבים, העלולים בין היתר, לפגוע קשות, לאור אותן נסיבות ייחודיות, ביכולתו של נאשם להתגונן כראוי מפני האישומים כנגדו. חלק מאותם הקשיים נעוצים בחלוף הזמן, כגון הקושי באיסוף ראיות, אולם קשיים משמעותיים יותר טמונים באותם מקרים חריגים של 'זכרון מאוחר', ויש בהם לטענת משפטנים רבים, כדי להוות את הסיכון הרב ביותר לעיוות דין בהליכים אלו.
בחלקה הראשון, סוקרת העבודה את סוגיית עבירות המין, תוך התמקדות בחקיקה המקובלת, שינויי החקיקה וכן מרחיב חלק זה על גילוי עריות והחשיפה המאוחרת של הנשים לעבירות מין במשפחה וגילוי עריות. בחלקה השני, סוקרת העבודה את נושא הפוסט טראומה למול פוסט טראומה מורכבת. בחלקה השלישי, סוקרת העבודה את המסגרת החקיקתית בנושא ההתיישנות, וכן את השינויים בחוק אשר אפשרו בסופו של דבר, להגיש כתבי אישום גם לאחר תקופות ארוכות. בחלקה הרביעי, סוקרת העבודה את תיאוריית הזיכרון המודחק, תוך השוואה לזיכרון שווא וזיכרון מושתל. בחלקה החמישי, סוקרת העבודה את תפיסת בית המשפט לקבילותו של הזיכרון המודחק, ובחלקה השישי, סוקרת העבודה את הדין הישראלי בסוגיה זו וכן את הדין המצוי בארצות הברית.