מבוא 1
א. משהוצג ההסדר כנורמה, עבר מרכז הדיון מההתרה אל הבקרה 2
ב. שתי ההצדקות להסדר מולידות שתי אמות מידה שונות לביקורת 2
ג. הלכת פלוני בחרה באיזון שהפך את הביקורת לביקורת מינהלית מצומצמת 3
מה שנותר מחוץ לאמות המידה: ההודאה ועיצוב האישום 4
ד. שיקול דעת התביעה הוא מוקד הכוח שאמות המידה אינן משיגות 4
ה. הספרות הביקורתית מעבירה את המחלוקת מן ההסדר אל שלב ההעמדה לדין 5
ו. השוואה נקודתית: הפסיביות כבעיה של איזונים ובלמים 6
סיכום 6
רשימת מקורות 7
הסדר הטיעון אינו חריג בהליך הפלילי הישראלי אלא הדרך שבה הוא מסתיים ברוב התיקים, ומשום כך הוא נדון בספרות לא כסטייה מן ההליך הראוי אלא כצורתו המעשית, שההליך המלא נעשה לחריג שלה. הכתיבה המשפטית עוסקת בו למעלה מארבעה עשורים, מאז המחקר ההשוואתי הראשון שמיפה את הפרקטיקה הישראלית לצד הדין ההשוואתי. הדיון נע בין הגדרת ההסדר כהסכם בין התביעה לנאשם, שבו מודה הנאשם בעובדות המגבשות עבירה בתמורה לפעולה של התביעה העשויה להשפיע על תוצאות ההליך לטובתו, לבין תיאורו כמנגנון מנהלי הקובע אחריות פלילית מחוץ לאולם הדיונים. המחוקק לא הסדיר את ההסדר עצמו, ובחוק מוסדר רק מסלול סמוך של סגירת תיק בהסדר מותנה. סקירה זו מראה כי הספרות אינה חלוקה בשאלה אם ההסדר מוצדק אלא באיזו הצדקה בוחרים לו: הצדקת היעילות ומניעת הסיכון מולידה אמת מידה אחת לביקורת שיפוטית, הצדקת הגשמת האמת העובדתית מולידה אמת מידה אחרת, והמתח בין השתיים הוא שמסביר את חוסר היציבות בהתערבות בתי המשפט.
