עבודה סמינריונית בקורס: ניצולי השואה בקולנוע הישראלי - 10551
שנת הגשה 2024
מבוא 1
ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי 4
העברה בין-דורית של טראומת השואה לדור השני 6
הדקדוק הפנימי 8
דמותו של אהרון 8
אביו של אהרון 10
הינדה אימו של אהרון 11
דמויות הקשישים 12
פעם הייתי 14
דמותו של מאיר הספר 14
דמותה של קלרה 14
דמותו של יוזי 16
דמותו של אריק 16
יענקלה ברייד 17
בן האלוהים 19
דמותו של האב 19
דמותו של הבן 20
דיון ומסקנות 21
סיכום 23
רשימת מקורות 24
זיכרון השואה תופס מקום מרכזי בתרבות הישראלית, והוא אחד המנגנונים המרכזיים שבאמצעותם מעצבת החברה בישראל את זהותה הקולקטיבית ואת יחסה אל העבר היהודי. הזיכרון הזה אינו נתון קבוע אלא תוצר של עבודת הנצחה מתמשכת, שבה קהילות זיכרון שונות נאבקות על האופן שבו ייזכר האירוע ועל המשמעות שתיוחס לו הקולנוע הוא אחד הסוכנים הבולטים של עבודה זו. הוא אינו רק משקף את השיח הציבורי אלא גם משתתף בעיצובו, מקבע דימויים חזותיים ומייצר תבניות ייצוג שממשיכות להתקיים זמן רב לאחר שהשיח עצמו השתנה. מסיבה זו, בחינה של אופן ייצוגם של ניצולי השואה בקולנוע הישראלי היא למעשה בחינה של יחסה של החברה הישראלית אל הניצולים עצמם.
בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה הוכפף זיכרון השואה לאתוס הציוני ולתבנית "משואה לתקומה". השיח הציבורי התמקד בהישרדות הלאומית ובכינונו של "היהודי החדש", והשואה שימשה בעיקר רקע לעלייה ולבניין הארץ. בתוך מסגרת זו עוצב דימויו של הניצול כאדם חלש, פסיבי ותלוש, הזקוק לשיקום בידי החברה הקולטת, ואילו יוזמתו, כוחותיו ותרומתו לבניין המדינה נדחקו אל שולי הייצוג. דימוי זה לא נוצר בקולנוע לבדו, אך הקולנוע העניק לו צורה חזותית ממשית ובכך הפך אותו לנגיש, לזכיר ולקשה לערעור.
המחקר בן זמננו ממשיך לבחון את ההשלכות של תבניות ייצוג אלו הרבה מעבר לתחום האסתטי. קינן וולף מראות כי האופן שבו מיוצגת השואה בישראל, כאשר הוא מתמקד בשנאת ישראל ומתעלם מן ההקשר הרעיוני הרחב, משפיע על תפיסות של דמוקרטיה ושל זכויות אדם ואף מקשה על תהליכי ריפוי חברתיים. במקביל מראה שטייר-לבני כי סוגיות שהודחקו מן הזיכרון הישראלי במשך עשורים ארוכים החלו לחדור אל המסך רק בשנים האחרונות, וכי הקולנוע ממשיך לתפקד כזירה שבה נבחנים מחדש גבולותיו של הזיכרון המותר. שתי המגמות הללו מלמדות כי ייצוגם של הניצולים אינו שאלה היסטורית סגורה אלא שאלה פתוחה, המתעדכנת עם כל דור של יוצרים.
לצד זאת התפתח בשלושת העשורים האחרונים ענף מחקר העוסק בהעברה בין-דורית של טראומת השואה. מחקרים אלו מראים כי בני הדור השני, שלא חוו את האירוע עצמו, נושאים את השלכותיו דרך דפוסי התקשורת, השתיקה והחרדה ששררו בבית. מחקר עדכני של ג'ונס, בראון וקרומר מצא כי אופן התקשורת המשפחתית על אודות השואה, ובייחוד הימנעות מדיבור עליה, קשור באופן מובהק לעוצמת הזהות היהודית ולרווחתם הנפשית של בני הדור השני והשלישי. בקולנוע הישראלי מצאה תובנה זו ביטוי בשינוי מוקד: מן הטראומה של הניצול עצמו אל הטראומה כפי שהיא מתגלגלת אל ילדיו ומעצבת את חייהם.
עבודה זו בוחנת כיצד מיוצגים ניצולי השואה בקולנוע הישראלי העלילתי של שנות האלפיים, ובאיזו מידה העיסוק בחוויית בני הדור השני משנה את תבניות הייצוג שהתקבעו בעשורים הקודמים. שאלת המחקר היא האם סרטים שנכתבו או עובדו מתוך נקודת מבטם של בני הדור השני מציעים ייצוג מורכב יותר של הניצול, או שמא הם משמרים בלבוש חדש את הדימויים השליליים שליוו את הקולנוע הישראלי מראשיתו. הטענה המוצגת בעבודה היא כי סרטים אלו מערערים חלק מן המיתוסים שהצמיד השיח הצברי לניצולים, ובראשם מיתוס החולשה הגופנית ומיתוס הבגידה, אך בה בעת מעצימים נרטיב של טלטלת נפש שאינה מובנת לסביבה.
כדי לבחון את הסוגייה העבודה תכלול ניתוח של שלושה סרטים:
הדקדוק הפנימי (בימוי ניר ברגמן, 2010). "הדקדוק הפנימי" הוא סרט שמתאר את חיי אהרון קליינפלד, ילד מתבגר בירושלים של שנות ה-60, שמנסה להתמודד עם עולמו הפנימי בעוד הוריו ניצולי השואה חיים את טראומות העבר. אביו השתקן ואימו הדומיננטית מהווים חלק ממערכת יחסים מורכבת שמשפיעה על עולמו של אהרון. הסרט עוסק בהתבגרות איטית ובקשיי הסתגלות חברתית, כאשר עולמו הפנימי של אהרון מתנגש עם המוסכמות החברתיות של סביבתו. הדמויות הנוספות, כמו עדנה בלום הניצולה, מוסיפות למורכבות הסיפור ומדגישות את השפעת השואה על הדור הצעיר שנאבק עם הציפיות החברתיות והטראומות המשפחתיות.
פעם הייתי (בימוי אבי נשר). הסרט "פעם הייתי" מציג את התמודדות החברה הישראלית עם זיכרון השואה ואת השפעתו על הדור הצעיר. העלילה מתמקדת בדמותו של אריק, בן לאב ניצול שואה השותק לגבי עברו. האב, דמות שנמנעת מלדבר על מה שהתרחש "שם", מסמל את ההסתגרות של דור הניצולים בתוך הטראומה, בעוד שברייד, בלש צולע עם צלקת על פניו, מייצג את ההתמודדות הפיזית והנפשית עם הזוועות. קלרה, דמות נוספת, מקיימת סדנאות בבית שלה עבור גברים ביישנים, ומספקת מקום מפלט מהטראומות של הדמויות. הסרט בוחן את הזיכרון הקולקטיבי של השואה בישראל לצד כמיהה לאהבה ואינטימיות שנשברים בשל משקעי העבר.
בן האלוהים (בימוי ג'קינט נתיב, 2014). הסרט "בן האלוהים" עוקב אחר אברהם, ניצול שואה ממוצא יווני, ובנו יהודה, במסע לחיפוש פיוס ביניהם. אברהם, אתאיסט ומתנכר לבנו שחזר בתשובה, מייצג את השבר הנפשי של הניצול שלא הצליח להמשיך את חייו בצורה הרמונית. במרכז הסרט עומדים שני נרטיבים מקבילים: האב שמנסה למצוא את הקוסם שהסתיר אותו במלחמה, והבן שמנסה למצוא חיבור לאביו ולדת. הסרט מציג את הקרע בין דור ניצולי השואה לדור הילדים, כשהאם, שהייתה הגורם המחבר ביניהם, נפטרה זמן קצר לפני תחילת המסע. העלילה שופכת אור על המאבק האמוני והאישי שנובע מהטראומות העמוקות של העבר.
הבחירה בשלושת הסרטים נובעת מכוון ששלושת הסרטים הללו מייצגים את הקולנוע המודרני של בני הדור השני ועוסקים ביחסי הורים ילדים לאור השואה, הסרטים למעשה לא נוגעים באופן ישיר בשואה אלא מנסים להבינה דרך היחסים של הניצולים עם ילדיהם את חווית השואה. הסרטים מצביעים על האתגרים של בני הדור השני הגדלים בצל עברם של הוריהם באמצעות תיאור היחסים בין הורים ניצולי שואה לילדיהם בישראל, ניתן לבחון את טראומת השואה לא רק כאירוע עבר שהסתיים אלא כחוויה בין-דורית הנמשכת ומעצבת את החיים בישראל.
מבנה העבודה הוא כדלקמן. הפרק הראשון מציג רקע תיאורטי, שלושת הפרקים שלאחריו מנתחים את הסרטים, פרק לכל סרט, ופרק הדיון והמסקנות משווה ביניהם ובוחן את שאלת המחקר לאורם.
