חופש העיתונות מול הצנזורה הצבאית בישראל

חופש העיתונות מול הצנזורה הצבאית בישראל

תוכן העניינים

מבוא 2
סקירה ספרותית 4
זכויות יסוד בישראל 4
חופש הביטוי 4
זכות הציבור לדעת 5
סוגיית הצנזורה 6
חופש העיתונות לצד הצנזורה 10
ביקורת 15
סיכום 17
רשימת מקורות 18

מבוא
מאז פרשת קול העם , הולכת וגוברת ההכרה בישראל, בחשיבותו של חופש הביטוי. בתי המשפט על ערכותיהם השונות, חזרו והדגישו מאז פסק הדין של השופט אגרנט בפרשת קול העם, כי חופש הביטוי הוא "ציפור נפשה של הדמוקרטיה", יש לו מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם", וכי הוא "זכות על" "עילאית" . אך לצד הרצון לפתח מסורת של חופש ביטוי כפי שנהוג במדינה דמוקרטית, נמצא מוסד הצנזורה הצבאית.
מוסד הצנזורה הפועל במדינת ישראל מאז הקמתה בשנת 1948, ושתשתיתו החוקית נטועה במורשת המנדט הבריטי, עורר ומעורר במהלך השנים, שיח רב ויצרי בציבור ובתקשורת. אחת הסיבות לכך, היא היותו של מוסד הצנזורה, "מנגנון המשויך לדגמים ולתפיסות עולם שאינם תואמים לאלו של מדינה דמוקרטית". יחד עם זאת, זאת הצנזורה ממשיכה להתקיים, לפעול, לממש את סמכותה ואף לזכות באמון מערכת הביטחון והתקשורת .
העבודה הנוכחית, עוסקת בשאלה, האם חוקי הצנזורה הצבאית בישראל, ופרשנות בית המשפט עומדים בקנה אחד עם ערכי היסוד של מדינה דמוקרטית?
מערכת היחסים בין הצנזורה הצבאית לבין גופי התקשורת השונים, עברו שינויים ותהפוכות מאז הקמתה של המדינה. מערכת יחסים, זו עוגנה בהסכמים שונים ששונו ושוכללו במהלך השנים ושקבעו את הכללים הקיימים כיום בין הצנזורה לתקשורת. באופן כללי, קיים פרדוקס בין חופש הביטוי וחופש עיתונות במדינה דמוקרטית, לבין מוסד שרשאי לצנזר מידע.
הצנזורה בישראל היא כאמור תוצר של אימוץ החוקים וההסדרים שנקבעו עוד בימי המנדט הבריטי , והיא פועלת בהתאם לתקנות ההגנה לשעת חירום , אשר אומצו לאחר הקמת המדינה על ידי המדינה. התקנות עצמן, כוללות הוראות שונות ובמגוון תחומים, לרבות תחום הצנזורה, שהסמכות להפעילן נתונה למערכת הביטחון הישראלית.
חופש העיתונות הנובע מזכויות יסוד כמו חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, מיושם במדינה דמוקרטית, בעיקר על ידי כלי תקשורת המוניים בהם עיתונות כתובה, טלוויזיה, רדיו וכיום גם אינטרנט. זכות הציבור לדעת, הנובע מזכויות היסוד לחופש הביטוי ולחופש הבחירה, מחייבת את קבלת רוב המידע בכדי שהבחירה תהיה מושכלת ונבונה. למעשה, זכות הציבור לדעת היא של כלל הציבור, אולם את המידע שנדרש בכדי לממשה, מספקים אמצעי התקשורת השונים ובכללם אלו העוסקים במקצוע העיתונות. על כן, שאלת ההגבלה על חופש הביטוי, התעוררה בעיקר להתבטאויות בכלי התקשורת. לכן, זכה חופש העיתונות לקבל הגנה נרחבת יותר בשל היותו הענף החשוב ביותר שדרכו ניתן ליישם את חופש הביטוי .
במהלך השנים, נדנו בבית המשפט העליון מספר סוגיות העוסקות במערכת היחסים שבין הצנזורה לבין התקשורת, כשהראשונה בהן הייתה בפרשת קול העם, בה קבע השופט אגרנט את אחת מנוסחאות האיזון שבהן בהתנגשות שבין חופש הביטוי לשלום הציבור וביטחונו ניתן לפגוע בחופש הביטוי אך ורק אם מתקיימים שני תנאים עיקריים: הראשון, הפגיעה של הביטוי בשלום הציבור וביטחונו היא קשה, רצינית וחמורה. פגיעה זו חייבת לעלות על "רמת הסיבולת" המקובלת בחברה דמוקרטית ולזעזע את ספיה. השני, ההסתברות לכך, שאותה פגיעה בשלום הציבור או בביטחונו אכן תתרחש ברמה של ודאות קרובה המכונה גם מבחן "הודאות הקרובה" .
נוסחת האיזון נבחנה במשך השנים במספר פרשיות, בהן פרשת העיתון חדשות אשר נסגר על ידי הצנזורה למספר ימים וכן פרשת שניצר שלראשונה התיר בית המשפט לפרסם מידע על ראש המוסד למות התנגדות התקשורת.
בחלקה הראשון, עוסקת העבודה בזכויות יסוד בהן, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. בחלקה השני עוסקת העבודה בסוגיית הצנזורה, ובחלקה השלישי עוסקת העבודה בקשר שבין חופש העיתונות לבין הצנזורה הצבאית בישראל.