הנרייטה סאלד – פועלה ותרומתה

הנרייטה סאלד - פועלה ותרומתה

תוכן עניינים

1. מבוא 2
2. רקע היסטורי: ארגוני נשים בתקופת הישוב 4
2.1. התאחדות נשים עבריות 4
2.2. הסתדרות נשים עבריות 5
2.3. ויצ"ו 6
2.4. ארגון אימהות עובדות 6
2.5. ארגון נעמ"ת (נשים עובדות מתנדבות) 8
3. תולדות חייה של הנרייטה סאלד 9
4. העלייה לארץ וראשית פעילותה הציונית 13
5. "ארגון הדסה" ו"עליית הנוער" 19
5.1. ארגון הדסה 19
5.2. עליית הנוער 22
6. סיכום 26
7. ביבליוגרפיה 28

1. מבוא
הנרייטה סאלד, נחשבת לאחת מהמנהיגות החשובות בתולדות התנועה הציונית, והיא זכתה במידה רבה למעמד אִיקוני בזיכרון הקיבוצי הציוני והישראלי. סאלד היגרה לארץ ישראל בהיותה בת 60 והמשיכה להיות פעילה ובעלת השפעה בתחומים רבים. שמה נקשר למפעלי הבריאות של "הדסה", ל"עליית הנוער" ולפיתוח השירותים החברתיים ביישוב (גרבר, 2016; עמ' 21).
סאלד עלתה באופן רשמי לארץ ישראל בשנת 1920, אולם, מה שגרם לה לגייס המוני נשים אמריקניות לטובת הציונות היה המסע האישי שערכה סאלד בשנת 1909 לארץ ישראל, ובמהלכו ראתה ילדים שזבובים מתגודדים סביב עיניהם החולות (נאדל, 2017; עמ' 12). הביקור של סאלד ואימה בארץ ישראל בשנת 1909, היה גם הביקור הראשון שלה בארץ. הביקור בארץ שינה את חייה של סאלד שהייתה אז כבר בת חמישים (ספרן, 2006; עמ' 50).
סאלד הייתה מעורבת בלא מעט מיזמים. כך למשל, סאלד יזמה את הקמתו של בית הספר לאחיות של הדסה בירושלים בשנת 1920 כמו גם של בית הספר לעבודה סוציאלית בחסות הוועד הלאומי בשנת 1934 (ספרן, 2006; עמ' 51).בשנת 1927, נבחרה סאלד לוועד הפועל הציוני תוך שהיא ממונה לניהול נושאי החינוך והבריאות מטעם ההנהלה הציונית. סאלד הייתה גם האשה הראשונה שנבחרה לוועד ההנהלה הציונית. בבחירות בשנת 1931 עמדה בראש רשימת נשים לאספת הנבחרים והייתה חברה בוועד הלאומי וחברת ההנהלה הציונית העולמית. כחברת הוועד הלאומי התמנתה משנת 1931 לעמוד בראש השירות לעבודה סוציאלית בארץ ישראל, והחל משנת 1933 הייתה סאלד גם שותפה בהקמת מרכזים למען ילדים ונוער והתפרסמה בזכות פעילותה במפעל עליית הנוער מגרמניה (ספרן, 2006; עמ' 52-51).
מפעל נוסף שהייתה מעורבת בו סאלד היה מפעל עליית הנוער. בשנת 1933 בעקבות המשבר שנוצר עם עלייתו של השלטון הנאצי בגרמניה, החלה הסוכנות היהודית לקלוט בני נוער מאירופה. פעילותה של סאלד כראש עליית הנוער חיזקה את מעמדו של ארגון הנשים הדסה, וסאלד עצמה אשר המשיכה לקלוט פליטים ולטפח יתומים גם כשהייתה בשנות השמונים לחייה, הפכה לדמות הרואית ואגדית, ששמה מזוהה עם הצלה ועם סולידריות. רבים מחידושיה של סאלד נבעו מהיותה אישה שעמדה בראשו של ארגון נשים, אבל תרומתה ליישוב היהודי חורגת הרבה מעבר לפעילותה בהדסה. באופן כללי, סאלד מצטיירת במסגרת הציונית כדמות שידעה לייצג עקרונות של עזרה הדדית וסולידריות במובנים שהלמו את סדר היום הלאומי (סילבר, 2014; עמ' 110).
כמי שהושפעה במידה רבה מהתנועה הפרוגרסיבית בארצות הברית, תנועה אשר ביקשה לחזק את מעמד הביניים באמצעות מתן זכויות חברתיות ופוליטיות. סאלד פעלה להקמת בתי ספר טובים, ליצירת תשתית של רפואה ציבורית ולהפעלתם של שירותים חברתיים לרווחת הכלל. בארץ ישראל הקימה סאלד את "הסתדרות מדיצינית הדסה" שהייתה מערכת בריאות כלל יישובית עבור כל תושבי הארץ, יהודים וערבים כאחד. ארגון נשות הדסה פעל למיגור מחלות בארץ ישראל, כאשר ארגון נשות הדסה הביא טכנולוגיה מתקדמת ששינתה את פני הרפואה בארץ ישראל. בנוסף, השקיעה הדסה כסף רב גם בהקמת בתי חולים, מרפאות, תחנות טיפת חלב לאם ולילד, שירותי בריאות בבתי ספר, ובית ספר לסיעוד. על המערך הזה הופקדה סאלד עם עלייתה לארץ ישראל, בשנת 1920 (גרבר, 2016; עמ' 22-21).
השפעתה של סאלד על נשים רבות, בין היתר גם על נשים בעלות מקצועות חופשיים, הביאה לא רק להקמתה של הדסה ולהרחבת פעילותה בארצות הברית ובארץ, אלא גם להחלטה של רבות מהן לעלות ולהתיישב בארץ ישראל ולעסוק בפעילות ציבורית, בהקמת ארגוני נשים ובמתן עזרה לאוכלוסייה המקומית (ספרן, 2006; עמ' 51).
עבודה זו בודקת, באיזו מידה הרקע האמריקאי שלה השפיע על פועלה בארץ ישראל.