מבוא 1
החוק אינו מדרג את תכליותיו, ולכן ההכרעה הועברה אל הפרשנות ואל הספרות 2
הממצא האמפירי על פיצוי שאינו מגיע לנפגעים הסיט את מרכז הכובד אל ההרתעה 2
שלב האישור הוא הזירה שבה מוכרעת מחלוקת התכליות 3
עלות הטעות אינה סימטרית, ולכן הרף אינו שאלה טכנית 3
חישוב הסעד חושף שפיצוי אינדיווידואלי ותמריץ אכיפה אינם אותו דבר 4
עילת המחיר המופרז הפכה את מחלוקת התכליות לשאלה של תכנון פרוצדורלי 4
פשרה, הסתלקות וגמול: הספרות מתארת כשל נציג שתכלית ההרתעה מחריפה ולא מרפאה 5
סיכום 6
רשימת מקורות 6
חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006, החליף את פסיפס ההסדרים הסקטוריאליים שקדמו לו בהסדר כללי אחד, שתחומי תחולתו נקבעים ברשימת העילות והחיקוקים שבתוספת השנייה שלו, ושר המשפטים הוסמך להוסיף עליה בצו. סעיף 1 לחוק מונה את תכליותיו באותה נשימה: מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסייה המתקשים לפנות אליו, אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין וניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות. הפסיקה הבהירה כי התכליות אינן מתקיימות בהכרח יחד, וכי על בית המשפט לשקול אותן זו מול זו בכל הליך ולא להסתפק בהצבעה עליהן כמקשה אחת. הספרות האקדמית הישראלית ליוותה את החוק מראשיתו, תחילה בניסיון לגבש קווים מנחים לפרשנות הוראותיו החדשות בטרם הצטברה פסיקה שתפרש אותן, ובהמשך בעבודות אמפיריות, השוואתיות וכלכליות שבחנו את פעולתו בשדה. סקירה זו מראה כי המחלוקת בספרות אינה על ההצדקה לעצם המכשיר אלא על זהות תכליתו הדומיננטית, אכיפה והרתעה מול פיצוי ונגישות לערכאות, ומן ההכרעה בשאלה זו נגזרות עמדותיה בתנאי האישור, בחישוב הסעד, בעילות החדשות ובהסדרי הפשרה, ההסתלקות והגמול.
