תיקון 113 לחוק העונשין – הצדקות וקשיים
תוכן עניינים
1. מבוא 2
2. רקע תיאורטי 4
2.1. תיקון 113 לחוק העונשין – רקע 4
2.2. דוח ועדת גולדברג 6
2.3. הבסיס התיאורטי לענישה וגמול 7
2.4. תיקון 113 - השלבים בהבניית שיקול הדעת השיפוטי 8
2.5. השיקולים המשפיעים על קביעת מתחם העונש ההולם 9
2.6. הבניית שיקול הדעת בענישה – משפט משווה 12
3. ביקורת 15
4. סיכום 19
5. ביבליוגרפיה 21
1. מבוא
במהלך השנים האחרונות ניכר כי קיימת מגמה במדינות שונות בעולם של הבניית שיקול הדעת בענישה, שמשמעות שלה היא - התערבות רבה יותר מצד המחוקק בהכוונת שיקול דעתו של בית-המשפט הגוזר את דינם של מורשעים בעבירות פליליות. המטרות המרכזיות שהבניית שיקול דעת נועדה לשרת הן בין היתר הגברת האחידות, הגברת העקביות והגברת השוויוניות בענישה הפלילית כמו גם צמצום פערי ענישה שאינם מוצדקים.
חוק העונשין (תיקון מס' 113) תשע"ב-2012 שנכנס לתוקפו בשנת 2012, נועד להַבנות את שיקול הדעת השיפוטי בענישה. התיקון לחוק מחייב את בתי המשפט להסתגל למערכת מושגים בסיסית ובעיקר לדרכי חשיבה שונות לחלוטין מאלו שהורגלו בהן השופטים במהלך השנים. התיקון לחוק נועד למלא ולתקן לא מעט עיוותים בדין שהיה קיים עד העת ההיא. לחלק ניכר מהעבירות, למעט מספר החרגות, נקבעו עונשי מקסימום בלבד ולשופט עצמו ניתנה סמכות לקבוע את העונש על פי שיקול דעתו בכל מקרה נתון. עד לתיקון 113, לא כללה החקיקה הפלילית בישראל כל הנחיה בדבר האופן שבו מוטל על השופט להפעיל את שיקול דעתו בקביעת סוג העונש ומידתו. הדעה הרווחת הייתה שדי לקבוע עונשים מקסימליים על מנת לעמוד בדרישת החוקיות, ואילו הסמכת השופטים לקבוע את העונש לפי שיקול דעתם נועדה להבטיח את התאמת העונש לנסיבותיו של המקרה ולנסיבותיו המיוחדות של הנאשם. למעשה, בפסיקה אוזכרו השיקולים הקלסיים של גמול, הרתעה, שיקום ומניעת יכולת כמו גם שיקולים אישיים של הנאשמים (בעיקר התחשבות במצבם ומצב משפחתם) כמו גם שיקולים דיוניים (בין היתר, הקלות למי שהודה במעשה, לאלו אשר שיתפו פעולה עם המשטרה או הפרקליטות, או לאלו אשר הודו במסגרת חתימה על הסדר טיעון). אולם, גם בפסיקה עצמה לא נקבע באופן ברור מתי יש לשקול שיקול כזה או שיקול אחר, בעוד שבחירת השיקולים, כמו גם המשקל שניתן לכל אחד מהם באופן ספציפי, היו נתונים לשיקול דעתו של בית המשפט בלבד. הדבר יצר אצל רבים חשש שמעשי עבירה דומים זוכים לתגובה ענישתית שונה וזו משתנה בין שופט לשופט ובין פסק דין לפסק דין. בסופו של דבר המצב המשפטי הקודם עורר ביקורת לא רק נוכח הפגיעה החמורה בשוויון, אלא גם לאור הפגיעה בעקרון החוקיות, המחייב כי ההנחיות לענישה ייקבעו בחקיקה ראשית בלבד ולא על פי שיקול דעתו הבלעדי של השופט.
כבר בשנת 1997, המליצה וועדת גולדברג בראשותו של שופט העליון לשעבר אליעזר גולדברג, לקבוע בחקיקה קריטריונים ברורים יותר לענישה, כאשר תיקון 113 נחקק בהתבסס על המלצות וועדת גולדברג לעגן בחוק העונשין את השיקולים שבית המשפט נדרש לשקול כאשר הוא בא לגזור את דינו של הנאשם כמו גם את סדר הבאתם בחשבון.
על פי תיקון 113 לחוק העונשין, נדרש בית המשפט לקבוע בשלב הראשון את מתחם העונש ההולם לעבירה. מתחם הענישה צריך להיקבע על פי שיקול אחד בלבד והוא שיקול ההלימה. כלומר, על מתחם העונש להלום את חומרתו של מעשה העבירה על נסיבותיו השונות. באופן כללי, שיקולי ענישה אחרים אמורים להיות בעלי השפעה רק על בחירת העונש המדויק במסגרת מתחם הענישה. יחד עם זאת, החוק מציין באופן מפורש, שני שיקולים אשר עשויים להצדיק הטלת עונש שלא במסגרת מתחם הענישה שנקבע בתיקון. כלומר, בהתקיימם של תנאים מסוימים, רשאי בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו, גם אם העונש השיקומי יסטה מהמסגרת הקבועה במתחם העונש ההולם. יתר על כן, בהתקיימם של תנאים מסוימים, רשאי בית המשפט לחרוג מהמתחם לצורך הגנה על שלום הציבור, רק כאשר החריגה מהמתחם למטרה זו לא תהיה ניכרת או לא סבירה.
העבודה הנוכחית בודקת, את ההצדקות, הקשיים ביישום החוק והביקורות שעלו במהלך השנים מאז כניסתו לתוקף בשנת 2012. בנוסף בודקת העבודה, האם מאז כניסתו לתוקף של התיקון, חלה החמרה בענישה? העבודה סוקרת את התהליך שהביא לחקיקתו של תיקון 113, דרך וועדת גולדברג, והביקורת שהועלתה בשנים האחרונות כנגד השפעות התיקון על מתחם הענישה, ההלימה וחומרת העונשים.
