גלובליזציה וביטחון:
בין ביטחון בינלאומי לביטחון לאומי – ישראל והאמנת הנשק הכימי
מטלה במסגרת הקורס:
מרצה:
תוכן עניינים
מבוא 3
גלובליזציה וביטחון 5
מאבק גלובלי: אמנת הנשק הכימי 8
שיקולים בינלאומיים מול שיקולים לאומיים 11
שיקולים בינלאומיים 11
שיקולים לאומיים 13
ממשלת רבין מול ממשלת נתניהו 15
ממשלתו של יצחק רבין 15
ממשלתו של בנימין נתניהו 17
דיון וסיכום 20
ביבליוגרפיה 23
מבוא
עבודה זו מבקשת לבחון את השפעות הגלובליזציה על שיקולי הביטחון של מדינות ועומדת על המתח הקיים בין השיקולים הבינלאומיים לבין השיקולים הלאומיים, המלווים ממשלות בעת גיבוש מדיניות הביטחון והחוץ שלהן, בעיקר בקשר לאיומים שנתפסים כפנימיים וחיצוניים כאחד, כגון טרור עולמי ונשק להשמדה המונית. לשם בחינת העניין אתמקד בסוגית הנשק הכימי, כאשר מקרה המבחן הינו ממשלות ישראל ומדיניותן בנוגע לאמנה הבינלאומית למניעת הפצת נשק כימי (CWC). שאלת המחקר הנגזרת מן הנושא הינה מהו משקלם של השיקולים הלאומיים מול אלו הבינלאומיים בעיצוב מדיניות הממשלה בנוגע לאמנת הנשק הכימי?
תופעות הגלובליזציה הביאה עמה יתרונות וחסרונות רבים בתחומים שונים. אם מסתכלים על ההיבט הביטחוני, ניתן לעמוד על שני תהליכים חשובים. מצד אחד, הגלובליזציה העצימה את יכולתם של גורמים עוינים שונים לשים ידם על אמצעי הרס ונשק להשמדה המונית; מאגרי הידע והחומרים של נשקים מסוגים אלה נגישים יותר משהיו בעבר. מצד שני, לאחר מלחמת העולם השנייה ועד היום אנו עדים לתהליך שבו העולם מתאחד במטרה לרסן או למגר איומים ביטחוניים הנתפסים כגלובליים. דוגמא בולטת לכך הינה האמנות להפצת נשק גרעיני, כימי וביולוגי, אשר עליהן חתומות מדינות רבות מרחבי העולם שהתאגדו על מנת להילחם בתופעה (המכון הישראלי לדמוקרטיה 2006). לאמנות אלה אמנם יש משקל בינלאומי, אך הן מגבילות את המדינות מבחינה לאומית. לכן, ישנן מדינות שמעדיפות שלא להשתתף במאמץ עולמי זה. כאמור, המתח בין השיקולים הבינלאומיים, שהפכו למשמעותיים בעיקר עקב תהליכי הגלובליזציה, לשיקולים הלאומיים הוא הבסיס לעבודה זו.
מדינות רבות מרחבי העולם חתמו על אמנת הנשק הכימי, אך לשם שאמנה זו תקבל משמעות ממשית יש לאשררה בממשלה או בפרלמנט. ישראל אמנם חתמה על האמנה בשנת 1993, אך בשונה מרוב המדינות החתומות, היא בחרה שלא לאשרר אותה. בעבודה זו אציג שתי גישות שונות שעיצבו את המדיניות הישראלית בסוגית אמנת הנשק הכימי; זו שהובילה את ישראל לחתום על האמנה תחילה, וזו שהביאה להחלטה שלא לאשרר אותה לאחר מכן. בכוונתי לבחון את שתי הגישות תוך שימת דגש על השיקולים האסטרטגיים; לאומיים-אזוריים ובינלאומיים.
על מנת לענות על שאלת המחקר ברצוני להשוות בין שני ראשי ממשלות ולבחון את מדיניות ממשלתם בנושא: יצחק רבין (1995-1992) ובנימין נתניהו (1999-1996). שתי הממשלות הללו החזיקו בגישה שונה כלפי האופן שבו ישראל צריכה לפעול במסגרת האמנה לנשק כימי, כאשר מול עיניהן עמדו הן השיקולים הלאומיים הן השיקולים הבינלאומיים. בעבודתי אבחן את משקלם של הגורמים האסטרטגיים אשר עיצבו את המדיניות בפועל ואערוך השוואה בין שתי הממשלות במטרה לעמוד על השוני התפיסתי של הממשלות בסוגיה זו והחשיבות המוענקת לגורמים מסוימים ביחס לאחרים. לאור תהליכי הגלובליזציה של אותה תקופה שהעלתה את חשיבותם של השיקולים הבינלאומיים, מעניין יהיה לבחון כמה הם יהיו משמעותיים ויקבלו ביטוי מרכזי בשתי הגישות הנבדקות. מפאת מגבלת היקף העבודה בחרתי שלא להתייחס לשיקולים רלוונטיים נוספים, כגון השיקול הכלכלי והשיקול הגרעיני, שללא ספק היו גם כן בעלי משקל בתהליך קבלת ההחלטות של הממשלות בשאלת ההצטרפות לאמנה.
באופן מסורתי, ישראל מאז ומתמיד החזיקה בגישה סקפטית בנוגע לפיקוח גלובלי על נשק להשמדה המונית (WMD) וסמכה רק על עצמה ביצירת היכולות וההרתעה הרצויים לשם שמירה על ביטחונה ולהבטיח את הישרדותה. הסיבה לכך נבעה בעיקר מסביבתה הגאו-אסטרטגית של ישראל במזרח התיכון, המאופיינת בעוינות מצד המדינות השכנות המסרבות להכיר בקיומה, ובקיומו של איום תמידי המרחף מעל ראשה. בשל כך, הממשל הישראלי נוטה לסרב להצטרף לאמנות פירוק נשק ולמשטרי בקרת נשק בינלאומיים. בבסיס מדיניות זו עומדת הטענה כי כל התקדמות בנוגע לפיקוח וחיסול נשק להשמדה המונית במזרח התיכון, צריכה להיעשות בהקשר לסוגיות הפוליטיות שעמן מתמודדת ישראל, כשבראש ובראשונה הכרה בלגיטימיות שלה (Cohen 2001, 46).
החלטת הממשל הישראלי לחתום על האמנה בינואר 1993 סימנה נטישה של המדיניות המסורתית שנתנה קדימות לאיומים האזוריים, ונקיטת מדיניות חדשה, אופטימיות יותר, ששמה את הדגש בעיקר על הגורמים הבינלאומיים ומקומם במימוש האינטרסים של מדינת ישראל. אך כאשר החליטה הממשלה שלא לאשרר את האמנה בשנת 1997, ניתן לומר כי התפוגגה המדיניות החדשה, האופטימית והעולמית ואת מקומה תפסה המדיניות המסורתית. המצב הביטחוני באזור ושאלות בדבר האפקטיביות של האמנה, החזירו את מונחי הביטחון וההרתעה למרכז הדיון בנושא.
בנוסף לישראל, אמנת הנשק הכימי התקבלה במזרח התיכון בתגובות מעורבות. מצד אחד ניתן לראות את מצרים, סוריה ולוב שסירבו לחתום על האמנה; מצרים אף ניסתה לשכנע את כל המדינות הערביות לעשות זאת; ומצד שני היו מדינות שחתמו על האמנה ואף אשררו אותה יחסית במהירות, כגון ירדן, מרוקו, אלג'יריה ואומן. ישראל היא המדינה היחידה במזרח התיכון (והשנייה בעולם) שחתמה על האמנה אך לא אשררה אותה עד היום (Steinberg 2000).
אתר סמינריון מהווה פלטפורמה למכירה ולקנייה של עבודות אקדמיות איכותיות בין סטודנטים. באתר תוכלו למצוא עבודות אקדמיות במגוון תחומים ובמגוון סוגים החל מתרגילים דרך סמינריונים ועד עבודות תזה. באתר תוכלו למכור את העבודות שלכם לסטודנטים אחרים ולהרוויח עליהן כסף.
