מבוא 1
הקונצנזוס הדו-מפלגתי ושחיקתו 2
הקיטוב בציבור ובקונגרס 3
עמדות הציבור 4
הקונגרס 4
מאמנות להסכמים ביצועיים 5
היפוכי מדיניות בין ממשלים 7
הסכם פריז 7
הסכם הגרעין עם איראן 8
השותפות הטרנס-פסיפית 8
אמינות ההתחייבויות האמריקאיות 9
שיתוף פעולה דו-מפלגתי במדיניות החוץ 10
דיון ומסקנות 11
רשימת מקורות 12
הבית הלבן הודיע על פרישת ארה"ב מהסכם פריז לאקלים, מארגון הבריאות העולמי ומהסכם המס הגלובלי של ה-OECD בתוך שעות מהשבעתו של דונלד טראמפ לכהונה שנייה, ב-20 בינואר 2025 ("President Trump Begins Second Term," 2025). שתי הפרישות הראשונות חזרו על צעדים שטראמפ כבר נקט בכהונתו הראשונה, וממשל ביידן ביטל אותם ביום הראשון שלו בתפקיד, ב-20 בינואר 2021: הוא הפקיד באו"ם מסמך הצטרפות חדש להסכם פריז ועצר את הפרישה מארגון הבריאות העולמי ("Biden Administration Reengages," 2021). ארה"ב שינתה את עמדתה כלפי הסכם האקלים המרכזי בעולם שלוש פעמים בתוך שמונה שנים, מאז הודעת הפרישה הראשונה של טראמפ (Zhang et al., 2017). דפוס דומה התרחש בהסכם הגרעין עם איראן: ההסכם נחתם בתקופת אובמה, ובמאי 2018 ארה"ב פרשה ממנו והטילה מחדש סנקציות חד-צדדיות. כשניסתה כעבור שנתיים להפעיל את מנגנון החזרת הסנקציות של ההסכם, השותפות האחרות ומועצת הביטחון דחו ברובן את הניסיון בנימוק שארה"ב כבר אינה צד להסכם ("United States Fails to Secure," 2021).
ההסבר השכיח לתנודות כאלה הוא הקיטוב הפוליטי. Schultz (2017) טען שקיטוב מקשה על ארה"ב להתחייב כלפי בעלות ברית ויריבות, כי כל חילופי שלטון עלולים להפוך את המדיניות. אבל ההסבר הזה אינו מסתדר עם ממצא בולט אחר. ניתוח של כ-3,000 הצבעות חשובות בקונגרס מאז סוף המלחמה הקרה מצא כי הקונגרס מקוטב בענייני חוץ פחות מאשר בענייני פנים, ושהצבעות שבהן שתי המפלגות עומדות כמעט במלואן משני צידי המתרס נדירות בתחום זה (Bryan & Tama, 2022). Tama (2023) הרחיב את הממצא וטען ששיתוף הפעולה בין המפלגות במדיניות החוץ נפוץ יותר מכפי שנהוג לחשוב. אם רוב ההכרעות החשובות בענייני חוץ עדיין זוכות לתמיכה של שתי המפלגות, לא ברור מדוע דווקא התחייבויות בינלאומיות בולטות מתהפכות עם כל חילופי ממשל. הממצאים על הקיטוב בציבור ובקונגרס מצד אחד, והממצאים על גורל ההסכמים ועל האופן שבו מדינות אחרות תופסות את ארה"ב מצד שני, טרם חוברו לתמונה אחת. Friedrichs ו-Tama (2022), שסיכמו את המחקר בתחום, ציינו שהשאלה כיצד ממשלות זרות מגיבות לקיטוב האמריקאי עדיין פתוחה.
מטרת העבודה היא להבין באיזו מידה ובאילו דרכים הקיטוב הפוליטי בארה"ב משפיע על עקביות מדיניות החוץ שלה ועל האמינות של התחייבויותיה בעיני מדינות אחרות. שאלת המחקר היא: באיזו מידה ובאילו מנגנונים פוגע הקיטוב הפוליטי בארה"ב בעקביות מדיניות החוץ שלה ובאמינות התחייבויותיה הבינלאומיות? כדי לענות על השאלה העבודה מצרפת ממצאים מכמה תחומי מחקר: מחקרי הצבעות בקונגרס, סקרי דעת קהל, ניסויי סקר בקרב הציבור במדינה בעלת ברית, וניתוחים של הסכמים בינלאומיים ושל ההחלטות לפרוש מהם. העבודה מתמקדת בתקופה שמאז סוף המלחמה הקרה, ובעיקר בשנים 2009 עד 2025. היא אינה מעריכה אם המדיניות שננקטה הייתה נכונה, ואינה עוסקת בשאלה החוקתית של סמכויות הנשיא אלא במשמעותה הפוליטית.
העבודה בנויה כך שכל פרק מוסיף חוליה לשרשרת שבין הפוליטיקה הפנימית לבין מעמדה של ארה"ב בעולם. הפרק שאחרי המבוא מציג את המחלוקת הוותיקה על שחיקת הקונצנזוס הדו-מפלגתי, כי ממנה צמחה השאלה. הפרק השני בוחן אם הקיטוב התפשט לציבור ולקונגרס בענייני חוץ, ובאיזו מידה. הפרק השלישי עוסק במעבר מאמנות להסכמים ביצועיים, שהוא המנגנון המוסדי שבאמצעותו הקיטוב חושף התחייבויות להיפוך. הפרק הרביעי מנתח שלושה מקרים של היפוך מדיניות בין ממשלים, והחמישי בוחן מה ידוע על השפעת התנודות על האמינות של ארה"ב בעיני בעלות בריתה. הפרק השישי מציג את התחומים שבהם שיתוף הפעולה הדו-מפלגתי נשמר, כי הם מגבילים את התשובה. פרק הדיון והמסקנות מחבר את החוליות ועונה על השאלה.
