מבוא 1
התפקיד החברתי של התאטרון: קתרזיס, ניכור ופדגוגיה 2
תאטרון המדוכאים ומורשתו 2
שיטת בואל ותאטרון החקיקה 2
ביקורת על הפרדיגמה ההשתתפותית 2
זירות היישום 3
תאטרון קהילתי ותאטרון בחינוך 3
כלא, הגירה ומוגבלות 3
תאטרון עדות ותאטרון פלייבק 4
הראיות האמפיריות ומגבלות המדידה 4
אינסטרומנטליזציה, ייצוג ומדיניות תרבות 5
מגמות עדכניות: הזירה הדיגיטלית ואחרי הקורונה 5
סיכום 5
רשימת מקורות 6
התאטרון נתפס בספרות המחקר לא רק כאמנות אלא כמוסד חברתי שמייצר מרחב לבחינת יחסי כוח ולעיבוד קונפליקטים קולקטיביים (Nicholson, 2014). הזרם המכונה תאטרון יישומי מקבץ תחת שם אחד שורה של פרקטיקות שנועדו לחולל שינוי בקרב משתתפים ובקהילות ולא להפיק מוצר אסתטי בלבד (Thompson, 2009). במקביל התפתח גוף ביקורת שמפקפק ביכולת להוכיח תוצאות חברתיות של אמנות ובשימוש שעושה בטענות אלה מדיניות התרבות (Belfiore & Bennett, 2007). בשנים האחרונות מתרחבת גם הטענה שהתחום עובר דה-פוליטיזציה ומאבד את הממד הביקורתי שהיה בבסיסו (Elliott et al., 2025). סקירה זו ממפה את התפיסות התיאורטיות של תפקיד התאטרון בחברה, את זירות היישום המרכזיות, את הראיות האמפיריות ואת המחלוקות המתודולוגיות והאתיות הנלוות להן.