לימודים לתואר מוסמך, מדעי היהדות
הקריה האקדמית אונו
שיעור וסמינר:
יהדות ורב תרבותיות- סמינר נרטיבי
סמסטר ב', תשפ"ד
2024
מבוא 1
שאלת המחקר ושאלות המשנה 2
רקע תיאורטי 3
תפילה 3
משבר ואמונה 5
תפילה ואמונה בשואה 7
סיפורו של הרב ישראל מאיר לאו כמקרה בוחן 8
דיון 11
סיכום 13
ביבליוגרפיה 15
התפילה היא אחת הפרקטיקות המרכזיות של החיים הדתיים, ואולם משמעותה רחוקה מלהיות אחידה. במסורת היהודית היא מעוגנת במערכת סדורה של חובות, נוסחים וזמנים קבועים, ובה בעת היא נתפסת כביטוי אישי ובלתי אמצעי של האדם העומד לפני בוראו. המתח שבין שני הקטבים הללו, בין תפילת הקבע שבסידור ובין השתפכות הנפש הספונטנית, מלווה את ההגות היהודית לדורותיה ומקבל ניסוחים שונים ואף מנוגדים אצל הוגים בני המאה העשרים (לייבוביץ, 1975; שטיינזלץ, 1994; שגיא, 2010).
מתח זה מתחדד במיוחד בעתות משבר. ברגעים שבהם מתערערת תחושת הביטחון הבסיסית של האדם, התפילה חדלה להיות שגרה ומצטיירת כמעשה של פנייה נואשת. המחקר הפסיכולוגי של הדת הראה בעשורים האחרונים כי התפילה משמשת אסטרטגיית התמודדות מרכזית במצבי איום, אובדן ואי ודאות, וכי סוגים שונים של תפילה קשורים באופן שונה לרווחה הנפשית ולשביעות הרצון מהחיים (Ai et al., 2008; Whittington & Scher, 2010; Krause & Hayward, 2013). Ai ועמיתיה (2022) הראו כי השימוש בתפילה פרטית כאמצעי התמודדות מתעצם דווקא נוכח אתגרים קיומיים, וכי הוא קשור לדפוסי תגובה רגשית ולחוזקות אופי מסוימות. Park (2022) מוסיפה כי המשבר מפעיל תהליך של בניית משמעות מחדש, שבו נדרש האדם ליישב בין הנחות היסוד שלו על העולם ובין החוויה שנכפתה עליו.
בהקשר היהודי הישראלי, הגבול שבין דתיות לחילוניות אינו חד. Levin (2013) מצא כי דפוסי ההתנהגות הדתית של יהודים בישראל קשורים למדדי בריאות ורווחה גם בקרב מי שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ואילו Lazar (2015) הראה כי סוג התפילה, משכה והאמונה בכוחה ממתנים את הקשר שבין התפילה לשביעות הרצון מהחיים. מחקרים עדכניים מצביעים על מרחבי תפילה משותפים בקהילות מעורבות של חילונים ודתיים (Fuchs-Abarbanel & Cohen, 2023), ועל רגישות שונה של קהלים דתיים ולא דתיים בישראל למסרים בעלי אופי דתי ורוחני (Roth-Cohen et al., 2024). ממצאים אלה מלמדים כי השאלה מי מתפלל ומדוע אינה נגזרת פשוטה של הגדרה עצמית דתית.
המשבר הקולקטיבי החריף ביותר שידע העם היהודי בעת החדשה הוא השואה, ובעקבותיה התפתח דיון תיאולוגי ער בשאלת נוכחותו של האל בהיסטוריה ובשאלת מקומה של התפילה (מכמן, תשנ"ו; ברקוביץ, תשמ"ז; גרינברג, 1994). לצד הדיון ההגותי התגבש בחברה החרדית בישראל זיכרון שואה בעל קודים דתיים ייחודיים, שבמרכזם קידוש השם והצלת התורה (שאול, 2014). המחקר הפסיכולוגי מצדו מצביע על כך שחוויית המשבר עשויה להיות מכוננת בבניית זהותו הרוחנית של האדם ולא רק מערערת אותה (אברמוביץ, 2020; Poll & Smith, 2003). אירועי השביעי באוקטובר 2023 החזירו שאלות אלה אל קדמת הבמה הציבורית בישראל.
עבודה זו היא עבודה נרטיבית, והיא בוחנת את מקומה של התפילה בעתות משבר בשני מישורים המשוחחים זה עם זה: סיפורו האישי של כותב העבודה, אדם שאינו דתי שמצא את עצמו מתפלל בשעת משבר, וסיפורו של הרב ישראל מאיר לאו, ששרד את השואה בילדותו ואמונתו יצאה ממנה מחוזקת. מתוך ההשוואה בין שני הנרטיבים מבקשת העבודה לברר כיצד משבר מעצב את היחס אל התפילה ואל האמונה, והאם התפילה הספונטנית של מי שאינו שומר מצוות עומדת באותו מרחב שבו עומדת תפילת הקבע שבמסורת. העבודה נפתחת ברקע תיאורטי הדן במהותה של התפילה, ביחס שבין משבר ואמונה ובתפילה בתקופת השואה, מציגה את סיפורו של הרב לאו כמקרה בוחן, ומסיימת בדיון ובסיכום.
שאלת המחקר ושאלות המשנה
שאלת המחקר המרכזית שבה עוסקת העבודה היא כיצד מעצב משבר את יחסו של האדם אל התפילה ואל האמונה, ומה מעמדה של התפילה הספונטנית הנולדת מתוך מצוקה במסגרת התפיסה היהודית של התפילה.
מן השאלה המרכזית נגזרות שאלות משנה אחדות. הראשונה היא מהי תפילה בתפיסה היהודית, ומהו היחס שבין תפילת הקבע המנוסחת ובין התפילה האישית. השנייה היא כיצד משבר מחזק או מחליש את האמונה, ובאילו תנאים הוא הופך למכונן של זהות רוחנית ולא למערער אותה. השלישית היא מה ניתן ללמוד מן השואה, המשבר הקיצוני ביותר שידע העם היהודי, על דפוסי התפילה והאמונה בעת אסון. הרביעית היא האם תפילה של אדם שאינו דתי, שאינה מנוסחת ואינה קבועה, נחשבת תפילה, ומהי משמעותה עבור המתפלל.
כדי לענות על שאלות אלה נעשה שימוש בגישה נרטיבית. הסיפור האישי שהוצג לעיל משמש נקודת מוצא, ולצדו נבחן טקסט נרטיבי שני, ספר זיכרונותיו של הרב ישראל מאיר לאו וראיון טלוויזיוני שהעניק בנושא (לאו, 2005; ערוץ הכנסת, 2005). שני הנרטיבים נקראים אל מול הספרות ההגותית והמחקרית העוסקת בתפילה, במשבר ובאמונה.
