תאונה בדרך לעבודה – האם מדובר בתאונת עבודה?

תאונה בדרך לעבודה – האם מדובר בתאונת עבודה?
הדין הישראלי בהשוואה לדין הבינלאומי

מגישה:
תוכן עניינים

מבוא 2
תאונה בדרך לעבודה ובחזרה – הדין הישראלי 2
רקע וחקיקה 2
התנאים הנדרשים להכרה בתאונת דרכים כתאונת עבודה 3
תאונה בדרך לעבודה ובחזרה – תפיסת בית המשפט 4
השוואה לדין הבינלאומי 7
ארצות הברית 7
קנדה 7
אנגליה 8
סיכום 9
ביבליוגרפיה 10

מבוא
תאונה בדרך לעבודה ובחזרה – הדין הישראלי
רקע וחקיקה
הנטייה של רובנו היא לחשוב, שתאונת עבודה היא כזו אשר מתרחשת אך ורק במקום העבודה וכחלק מהעבודה עצמה. אולם במציאות, פגיעות רבות מתרחשות כאשר יצאנו מהבית והיינו בדרכנו לעבודה או במקרים שבהם יצאנו מהעבודה. חוק הביטוח הלאומי, פורס את חסותו על מרבית אוכלוסיית ישראל, מכוחו מעניק המוסד לביטוח לאומי גמלאות בכסף ובעין במגוון מצבים בין היתר גם כשמתרחשות קטסטרופות בלתי צפויות כמו פגיעות במהלך העבודה ותאונות אחרות. חוק הביטוח הלאומי מגדיר מהי תאונת עבודה. סעיף 79 לחוק קובע, כי תאונת עבודה, היא "תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".
תאונה בדרך לעבודה ומהעבודה, אינה נחשבת לתאונה "תוך כדי ועקב" העבודה, על פי ההסבר הפשוט של המילים. תאונות רבות המתרחשות בדרכו של העבודה אל מקום עבודתו ובחזרה, אינן עונות להגדרה של "תאונת עבודה" כפי שמופיע בסעיף 79 בחוק הביטוח הלאומי. לשם כך, קבע המחוקק הרחבה למושג על ידי היזקקות לפיקציה משפטית, כפי שנקבע בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי: "אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום שבו הוא לן אף אם אינו מעונו, מן העבודה למעונו או ממקום עבודה אחד למשנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו". פיקציה משפטית זו, מרחיבה את המושג "תאונת עבודה" כך שניתן יהיה לראות את תאונת העבודה גם כתאונה אשר התרחשה "תוך כדי" נסיעה או הליכה ו"עקב הנסיעה או ההליכה מהמעון האישי לעבודה ובחזרה. למעשה, הוראה זו מעניקה לעובד "קפיצת דרך" מושגית כך שלמרות שהוא נמצא מחוץ למקום עבודתו, הוא למעשה נמצא "בעבודה" בדרך ל הפיכת הדרך לעבודה וממנה לחלק מתנאי העבודה שלו.
בנוסף, קובע חוק הביטוח הלאומי, כי עובד אשר נסע בהפסקה ונפגע בתאונת דרכים, זכאי להיות מוכר כנפגע תאונת דרכים: "אירעה למבוטח שהוא עובד, בהפסקה שנקבעה על דעת המעביד ושאינה עולה על שלוש שעות, במקום שבו המבוטח או העובדים במקום עבודתו סועדים, והתאונה אירעה בקשר לעבודה או עקב סיכוני המקום או תוך כדי סעדו באותו מקום ועקב כך או תוך כדי נסיעתו או הליכתו למקום כאמור מהעבודה או בחזרה ממנו לעבודה ועקב נסיעתו או הליכתו זו".
יחד עם זאת, הוגבלה זכאותו של נפגע עבודה מכמה היבטים, כלומר לא כל פגיעה כתוצאה מהעבודה הוכרה בחוק כפגיעה המצמיחה זכאות להכרה כנפגע תאונת עבודה ולגמלת נפגעי עבודה, אלא קיימים סייגים והפגיעה הפגיעה המזכה סויגה לשתי סיטואציות מוגדרות: ״תאונת עבודה״ ו״מחלת מקצוע". מכיוון שמדובר בשימוש במונח 'תאונה', הרי שרק כאשר הפגיעה מתאפיינת ביסודות תאונתיים, כלומר התרחשותה היא פתאומית וניתנת לאיתור במקום ובזמן קצר (דקות, שעות או ימים בודדים), להבדיל מתהליך תחלואי מתמשך, יכול ותוכר כתאונת עבודה המזכה בגמלת נפגעי עבודה. חזקת הסיבתיות כפי שמופיעה בסעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי, אינה חלה כאשר עסקינן בהוכחת התאונה כתאונת עבודה על פי סעיף 80(1) לחוק. סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי קובע, כי "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".

התנאים הנדרשים להכרה בתאונת דרכים כתאונת עבודה
על מנת שניתן יהיה להכיר בתאונת דרכים כתאונת עבודה, חייב המבוטח להראות כי אכן קרתה לו תאונה. לא די בטענה כי בדרך לעבודתו אירעה לו פגיעה גופנית, אלא חובה עליו להצביע על תאונה אשר גרמה בפועל לפגיעה הגופנית (כפי שנקבע בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי). סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי מגדיר כאמור תאונה בדרך לעבודה ככזו שהתרחשה במהלך "נסיעה או הליכה" אל וממקום העבודה. חשוב לציין, כי סעיף 98 (1) אינו כולל אמצעי תחבורה נוספים כמו רכיבה על אופניים למשל שהפכה נפוצה מאוד בשנים האחרונות או אמצעי תחבורתי אחר. באשר לדרך, הרי שהחוק הגביל את תחולת החזקה המרבה לשלוש דרכים חלופיות בלבד: 1) לעבודה ממעונו או ממקום שבו לן אף אם אינו מעונו; 2) מן העבודה למעונו; 3) ממקום עבודה אחד למשנהו. במקרה שבו מדובר במצב שבו העובד אינו לן בביתו, הרי שאז לא לא ניתן להגדיר את התאונה כ"תאונת עבודה". את המעון, הגדיר המחוקק כמקום שבו אדם גר, אוכל, ישן ומחזיק בו את חפציו. המחוקק התחשב בעובדה כי ייתכן ולא מדובר בביתו אלא במקום אחר שבו הוא מבלה את מרבית זמנו גם אם מדובר במקום מגורים שהוא ארעי.