מבוא 1
חברה מסורתית בתהליכי שינוי 2
"פועל טבעי": עיצוב הדימוי בתקופת היישוב 2
"על כנפי נשרים": העלייה ההמונית והסיפור שנרקם סביבה 3
המסורת התימנית כנכס של אחרים 4
מן הדימוי אל המחנות 4
פרשת ילדי תימן כמקרה מבחן 5
תקשורת, השתקה והכרה 6
קולה של הקהילה 7
סיכום 8
רשימת מקורות 8
תרבותם של יהודי תימן תופסת מקום של כבוד במפעל הציוני ובתרבות הישראלית. תנועתם המסורתית הזינה יצירות מחול רבות, והיא ניכרת בכל שלב בתולדות המחול האמנותי בארץ: אצל ברוך אגדתי ורינה ניקובה בתקופת המנדט, ואצל שרה לוי תנאי ומרגלית עובד בשנות המדינה (Spiegel, 2022). הדוגמה הבולטת היא להקת ענבל, שקמה ב-1949 כדי להעלות את המורשת התימנית על הבמה בכלים תיאטרליים וכוריאוגרפיים מערביים (Suslik, 2023). גם העלייה מתימן בשנים 1949 ו-1950 תוארה כנס וכגאולה, הונצחה בשמות רחובות וזכתה לשבחים בספרות, בשירה ובמחקר ההיסטורי (Meir-Glitzenstein, 2011).
בני הקהילה עצמם זכו ליחס אחר לגמרי. עולי תימן הגיעו לארץ ישראל כבר בימי העלייה השנייה, יחד עם אבות המייסדים, ובכל זאת נותרו במעמד חברתי וכלכלי נחות (Shafir, 1990). אפילו להקת ענבל סומנה כלהקה אתנית: היא נתפסה כמייצגת אקזוטיקה מזרחית שאינה הולמת את דמות הישראליות שביקשו לכונן, ולכן נדחקה לשולי שדה המחול הישראלי (Suslik, 2023). בשנות המדינה הראשונות מתו כאלף תינוקות ופעוטות מבני הקהילה, רובם בלא שהוריהם נכחו במותם או בקבורתם, ופרשה זו לא הוכרעה עד היום (Inbari, 2024). ההערכה הופנתה אפוא לנכסי התרבות של הקהילה ולא לבניה. הפער הזה עומד במוקד העבודה.
העבודה שואלת כיצד מסבירה הספרות את הפער בין ההערכה לתרבותם של יהודי תימן לבין מעמדם של בני הקהילה בישראל. היא בוחנת את השאלה בסקירה אינטגרטיבית, שמעמידה את ההסברים השונים זה מול זה ובודקת על אילו עדויות נשען כל אחד מהם. הדיון פותח בחברה היהודית בתימן עצמה. משם הוא עובר לעיצוב דימויו של העולה התימני בתקופת היישוב ובעלייה ההמונית של 1949 ו-1950, ממשיך לחוויית הקליטה ולפרשת הילדים, ומסיים בדרך שבה מספרת הקהילה את סיפורה בעצמה.
