האם פרודיה מהווה שימוש הוגן ביצירה?

עבודת סמינריון - קניין רוחני
האם פרודיה מהווה שימוש הוגן ביצירה

מרצה:

מגישה:

תוכן עניינים

מבוא 1
סקירת ספרות 3
זכויות יוצרים 3
חוק זכות יוצרים 3
הבעלות בזכות יוצרים 5
הגנות על קניין רוחני – בין הזכות המוסרית לגישה כלכלית-תועלתית 6
מעמד זכויות היוצרים בראיה בינלאומית 9
שימוש הוגן ביצירה 10
שימוש הוגן ביצירה בפרודיה 15
משפט משווה 18
חוק זכות יוצרים, 1911 18
אימוץ דוקטרינת השימוש ההוגן – סעיף 19 19
היקף השימוש ומידת העתקה 19
ביקורת 20
סיכום ומסקנות 22
ביבליוגרפיה 24

מבוא
הדיון המשפטי במעמדה של הפרודיה, במקביל לדיון הכללי בדיני זכויות היוצרים, שוכן בין שתי פרדיגמות מרכזיות: הראשונה, העמדה הקניינית, לפיה זכות היוצרים היא זכות קניין קשיחה, המקנה לבעל הזכות נימוק טוב להצדקת השליטה שלו ביצירה ואף בגורלה, וכן מניעת כל שימוש בה או בחלקים ממנה ללא הסכמתו, אלא באם מדובר בנסיבות הנחשבות כחריגות. השנייה, זו השוכנת מצדו השני של האוקיינוס המשפטי, גישת חופש המידע הגורסת בין היתר, כי עצם הבעלות על מידע צריכה לקבל צידוק. מנקודת מבט זו, עולה השאלה בעבודה זו לפיה, האם כאשר מדובר בפרודיה, ניתן להצדיק את אותו החריג שיאפשר להתיר אותה, והאם הגבלתה באמצעות אותם עקרונות והטעמים העומדים בבסיס האיסור הרגיל על העתקה היא אכן מוצדקת.
'זכות היוצרים' , מעוגנת בסעיף 11 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח–2007 הקובע, כי זכות היוצרים היא הזכות הבלעדית לעשות ביצירה, או בחלק מהותי ממנה, פעולה, אחת או יותר, בהתאם להגדרות החוק וסוג היצירה. בדומה לזכויות קנייניות אחרות, גם זכות היוצרים נחשבת לזכות שהיא שלילית, המאפשרת למנוע מאחרים להשתמש ביצירה כאשר הנכס מוגן. אולם, הזכות ביצירה איננה מקנה לבעליה רשות לעשות ביצירה שימושים שיפגעו בזכויות של אחרים. החוק גם קובע, כי לבעל הזכות ביצירה לא תהיה זכות מוחלטת לשלוט בכל הפעולות הנעשות ביצירה או בחלקים ממנה, אלא רק על פי הגדרתו של המחוקק ופרשנותו של בית המשפט.
עוד בטרם חוקק חוק זכויות יוצרים החדש בשנת 2007, התבססו בתי המשפט על שני חוקים עיקריים: חוק זכות יוצרים, 1911 ופקודת זכויות יוצרים. חוק זכות יוצרים, 1911,קבע מהו הטיפול ההוגן ביצירה מתוך רשימה סגורה של הוראות. במהלך השנים, הסתמכו בתי המשפט על הוראות אלו, אולם גם נתקלו בקושי מעשי לנוכח מגוון השימושים הרצויים שניתן בפועל לעשות ביצירה, כאלו העולים בקנה אחד עם תכליות היסוד של דיני זכות היוצרים. הבעייתיות נבעה מהיעדר האיזון שבין התמריץ ליוצרים לבין התרת השימוש ביצירה המקדם את האינטרס הציבור.
במהלך השנים, אימצו בתי המשפט את הדוקטרינה המשפטית האמריקאית וזו שולבה במלואה בחקיקה החדשה של חוק זכות יוצרים בשנת 2007. החקיקה החדשה קבעה "רשימה פתוחה" של מטרות שעשויות להצדיק שימוש מותר ביצירה, כאשר סעיף 19 לחוק החדש, הוא למעשה תרגום מילולי כמעט העתק מדויק של סעיף 107 לחוק זכויות יוצרים האמריקאי. סעיף 19 אינו רק העתק לחוק האמריקאי אלא גם כולל את כלל פסיקת בתי המשפט הישראלי שנתקבלה במשך שנים, אשר כאמור אימצו את דוקטרינת השימוש ההוגן האמריקאי עוד בטרם נחקק סעיף זה בחוק החדש. החוק החדש גם השלים את המעבר לשימוש במתכונת השימוש ההוגן, אשר נקבע בפסק הדין בעניין גבע , ושהתקבל בשנת 1993.
אחת השאלות המרכזיות שעבודה זו עוסקת בה, היא מתי ניתן יהיה להגדיר שימוש הוגן ביצירה? במקרים אשר קיים אינטרס ציבורי המצדיק להתיר שימוש ביצירה ללא צורך בקבלת אישור מראש מבעל זכות היוצרים, ייהנה המשתמש מהגנת החוק, למרות שהופרו זכויות היוצרים. טענות ההגנה לשימוש הוגן, נובעות בין היתר מנוסחת איזון כללית, העומדת ביסודם של דיני זכויות היוצרים. אחד החריגים לשימוש הוגן ביצירה, אשר נועדו לאזן את המונופול שניתן ליוצרים מכוח דיני הקניין הרוחני, הוא בשימוש לצורכי ביקורת, המהווה מטרה לגיטימית.
ומה באשר לשאלה האם פרודיה מהווה שימוש הוגן ביצירה? החיבור שבין שימוש הוגן ביצירה, והופעתה בפרודיה, נדון בלא מעט פסקי דין בבתי המשפט השונים, כאשר ניתן לשייך את השימוש ביצירה בפרודיה, כחלק מביקורת הנמתחת על היצירה עצמה, בכפוף להוגנות השימוש בה. במהלך השנים, עסקו הערכאות השונות במושג "ביקורת" בעיקר במשפטים שעניינם לשון הרע, וברוב המקרים הייתה התייחסות זו גורפת וללא הבחנה, תוך כריכה רבתי של הווריאציות השונות של המושג 'ביקורת', ובכלל זה ביקורת רגילה, פרודיה, סאטירה ועוד.
בפסק הדין בעניין גבע , כלל בית המשפט העליון את הפרודיה בקטגורית "הביקורת" אולם הוא דן גם בשאלה האם אכן מדובר בפרודיה וההבדל בינה לבין סאטירה. ההבחנה אליה מכוון בית המשפט היא ההבחנה הרווחת בין פרודיה שהיא למעשה חיקוי של יצירה כשהמטרה העיקרית היא הצגתה באור מגוחך, כמו למשל בעניין מוסינזון , לבין סאטירה, הנחשבת לביקורת הומוריסטית על גורם שאינו יצירה אחרת ולרוב זו ביקורת על החברה.
בחלקה הראשון, עוסקת העבודה בהגדרת זכות היוצרים ומעבר בין החקיקה הישנה לחשיקה החדשה. בהמשך סוקרת העבודה את ההגנות השונות על הקניין הרוחני תוך התמקדות בזכות המוסרית וגישה כלכלית-תועלתית. בחלקה השני, עוסקת העבודה בשימוש ההוגן ביצירה ובהמשך בסוגית הפרודיה המהווה שימוש הוגן ביצירה. בחלקה השלישי, סוקרת העבודה את המשפט המשווה מהדין הזר ולבסוף כוללת העבודה ביקורת על החקיקה הקיימת.