מבוא 1
היקף הפשיעה בחברה הערבית ומגמותיה 2
תרבות, קודי כבוד ומבנה החמולה 3
הדרה כלכלית ופערים חברתיים 5
השיטור ויחסי המשטרה עם האזרחים הערבים 6
ארגוני הפשיעה והנשק הבלתי חוקי 7
השלכות האלימות על הלכידות הקהילתית 8
סיכום 10
רשימת מקורות 11
מספר הנרצחים בחברה הערבית בישראל הגיע ל-233 בשנת 2023, יותר מפי שלושה מ-74 הנרצחים בשנת 2018 (Lavie et al., 2024). הפער בין החברה הערבית לחברה היהודית קדם לזינוק הזה. Boulos (2020) דיווחה שהאזרחים הערבים, כחמישית מאוכלוסיית ישראל, היו 64 אחוזים מקורבנות הרצח במדינה, ושיעור הרצח ביישובים הערביים היה גבוה פי 5.5 מזה שביישובים היהודיים. רק כ-12 אחוזים ממקרי הרצח של המחצית הראשונה של 2024 פוענחו עד סוף יוני 2024 (Lavie et al., 2024). Siegel (2024) מתארת את ארגוני הפשיעה הערביים כמי שמובילים את העולם התחתון הישראלי בשנות העשרים של המאה הנוכחית. האלימות פוגעת גם במי שאינם מעורבים בה, בבריאותם הנפשית ובשגרת חייהם (Ali-Saleh et al., 2026; Mansour & Lubling, 2026).
ההסברים לתופעה שנויים במחלוקת. Sabbagh-Khoury (2026) מזהה בספרות שלוש פרדיגמות. הראשונה, הפרדיגמה התרבותית, רואה באלימות ביטוי לתפקוד לקוי של התרבות או של החברה. השנייה, פרדיגמת המיעוט האתני, מייחסת אותה לאי-שוויון ולריבוד חברתי, ורואה בערבים מיעוט מודר במדינה ליברלית. השלישית, פרדיגמת הקולוניאליזם ההתיישבותי והאפרטהייד, רואה בה תוצאה של נישול מבני ושל הזנחה שיטתית מצד המדינה. החוקרת מבקרת את שתי הפרדיגמות הראשונות בטענה שהן הגמוניות. למחלוקת יש משמעות מעשית. Shahbari et al. (2021) השוו את התוכנית שניסחה ההנהגה הערבית לתוכנית הממשלה. שתי התוכניות קשרו בין האבטלה בקרב צעירים ערבים ובין המעורבות שלהם בפשיעה. תוכנית ההנהגה הערבית הטילה את עיקר האחריות על מדיניות מפלה ומדירה של המדינה, אבל מנתה גם גורמים פנימיים, ובהם התפרקות המבנה השבטי. תוכנית הממשלה הדגישה אכיפה ומודיעין, ועסקה גם בדיור ובתשתיות חברתיות-כלכליות. ייתכן ששני ההסברים הראשונים מתקשים להסביר את העיתוי של העלייה. מבנה החמולה וקודי הכבוד אינם תופעות חדשות (Abo-Mokh et al., 2025), ולפי Hitman (2019), הפערים החברתיים והכלכליים בין ערבים ליהודים אף הצטמצמו בין 1990 ל-2010. מספר הנרצחים ירד ב-16 אחוזים ב-2022, כשפעלה תוכנית חירום לאכיפה, ויותר מהוכפל ב-2023, כשהתוכנית הופסקה (Lavie et al., 2024). קושי דומה עולה מהמחקר על שיקגו: הרצח נמשך בשכונות מסוימות גם כשהעוני בהן ירד. Kirk ו-Papachristos (2011) הסבירו זאת בציניות משפטית, כלומר בתפיסה שהחוק אינו לגיטימי ואינו מסוגל להגן על התושבים.
מטרת העבודה היא לזהות את הגורמים שהביאו לזינוק באלימות הקטלנית ובפשיעה המאורגנת בחברה הערבית בישראל, ולהבין מדוע הוא התרחש דווקא בשנים האחרונות ולא קודם לכן. שאלת המחקר היא: מהם הגורמים לעלייה החדה באלימות הקטלנית ובפשיעה המאורגנת בחברה הערבית בישראל? כדי לענות עליה, העבודה מעמידה זו מול זו עדויות ממחקרים קרימינולוגיים, סוציולוגיים ובריאותיים, רובם משנת 2019 ואילך, ובוחנת כל הסבר מול שתי דרישות: שיסביר את הפער המתמשך בין החברה הערבית לחברה היהודית, ושיסביר את עיתוי העלייה. העבודה אינה עוסקת באלימות במשפחה, שמחקר נפרד בוחן את מאפייניה ואת המענה המשטרתי לה (Meler, 2025).
הפרק הראשון מציג את היקף הפשיעה ואת מגמותיה, וכך מגדיר את מה שכל הסבר צריך להסביר. שני הפרקים הבאים בוחנים הסברים שמתמקדים ברקע ארוך הטווח: תחילה התרבות ומבנה החמולה, ואחר כך ההדרה הכלכלית. הפרק הרביעי עובר מהרקע החברתי והכלכלי אל מוסדות האכיפה, ובוחן את השיטור ואת יחסי האמון בין האזרחים הערבים למשטרה. הפרק החמישי עוסק בארגוני הפשיעה, שכוחם גדל בעשור האחרון, ובנשק הבלתי חוקי שבידיהם. הפרק השישי בוחן אם האלימות עצמה פוגעת בלכידות הקהילתית ומזינה את המשך האלימות. הסדר הזה מתקדם מהגורמים היציבים אל הגורמים המשתנים, ומשם אל המנגנון שבו הם עשויים לחזק זה את זה. הסיכום עונה על שאלת המחקר.
