"כיצד הסרט 'ממזרים חסרי כבוד' מבנה את זיכרון מלחמת העולם השנייה ואת השואה"
תוכן עניינים
רקע תיאורטי 4
זיכרון קולקטיבי 4
הזיכרון הקולקטיבי הישראלי 7
זיכרון השואה 8
המדיה כסוכן של זיכרון קולקטיבי 12
מתודולוגיה 14
ניתוח הסרט ממזרים חסרי כבוד 15
קצת על הסרט 15
הצגת השואה והזווית היהודית בסרט 16
הבניית הזיכרון הקולקטיבי דרך הסרט 17
סיכום 19
ביבליוגרפיה 21
מבוא
ימי זיכרון, בין היתר גם יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הם ימים שבהם עוצרת האומה את שגרת החיים, פונה על עברה ומעצבת את אופן הנצחתו. אותם ימי זיכרון, נערכים לא רק על מנת שנוכל לזכור ולהזכיר את העבר, אלא גם להגדיר את הזהות העצמית של כאן ועכשיו, ולעצב ולחזק את מערכת הערכים של החברה כולה. בעניין זה, הפכו כלי התקשורת בחברה המודרנית לאתר זיכרון דומיננטי והם מאפשרים להעביר מסרים שונים ולהטמעתם עמוק בתודעת הציבור (מאיירס, זנדברג ונייגר, 2006).
השואה, נחשבת כטראומה יסודית בחברה הישראלית והיא נמצאת בזיכרון הקולקטיבי של כל ישראלי (שטיר-לבני, 2015). במהלך השנים נעשו עשרות סרטים העוסקים בסוגיית השואה, מלחמת העולם השנייה והנאצים וברובם המוחלט עסקו במה שמוכר לנו מהזיכרון הקולקטיבי של האירועים: היהודים נשלחו כצאן לטבח הן במחנות הריכוז והן בהוצאות להורג, והנאצים הוצגו כחיות אדם. הזיכרון הקולקטיבי של האירועים עמד בקנה אחד עם מה שהוצג בקולנוע. אולם בשנת 2009, יצא לאקרנים סרטו של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", שעוסק אף הוא בסוגיית מלחמת העולם השנייה, היהודים בשואה והנאצים. יש לציין כי זהו אינו הסרט הראשון אשר מציג גישה שונה מהרגיל לנושא השואה: כך בסרט "The Life is Beautiful" משנת 1997, אשר מתמקד בהתנהגות קומית ובעלת הומור של הדמות הראשית (אב הנשלח למחנה עבודה), התנהגות זו עוזרת לבנו הקטן לשרוד עמו (האב גרם לבנו להאמין כי הם נמצאים במעין תחרות עם אנשים אחרים, כאשר המטרה היא לעמוד במשימות שונות והפרס הסופי הנו הנסיעה בטנק, דבר אשר מהווה חלומו של הילד). בנוסף מציינים המבקרים כי בסרט "רוככו" התנאים בהם היו היהודים במחנות העבודה, וזאת על מנת להתאימם לאווירה קומית-טרגית שבסרט.
יש הטוענים כי בכל הסרטים שצוינו לעיל בא לידי ביטוי המתח שבין נסיון של שחזור אמין לגבי חווית השואה לבין האילוצים המוטלים על כל יצירה קולנועית, כאשר בכל אחד מהסרטים האילוצים שונים (זאת מכיוון שכל אחד מהסרטים שצויינו לעיל הנו בז'אנר שונה ומטרותיו שונות).
בא לידי ביטוי נוקב המתח שבין הניסיון לשחזר באופן אמין את חוויות השואה לבין האילוצים המוטלים על כל יצירה קולנועית (הצורך בקונקרטיות חזותית, בתמצות, בעניין דרמטי ועוד). בעקבות כך הופכים סרטים אלו לטקסטים מרכזיים במאבק על זיכרון השואה, כאשר הכוונה היא בעיקר לזיכרון קולקטיבי.
חלק מתפקידם של סרטים הוא לתרגם תמונות של העבר, ההווה והעתיד למען הציבור הרחב, ובכך הם נחשבים לשותפים פעילים בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של קבוצות שונות בחברה (שטיר-לבני, 2015). כמו כן, הסרטים המסר המועבר בסרטים מסייע לאדם לבנות את זהותו, שכן האדם בונה את זהותו בעזרת אריגה של רסיסי זיכרונות, כאשר בנוסף זיכרונו של אדם מעוצב על ידי מנגנוני סינון ועיבוד אישיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים וערכיים. כמו כן, הסרטים תורמים לעיצוב זיכרון קולקטיבי, זיכרון קבוצתי המשותף לחבריה (קמיר, 2011). בעקבות כל אלה מהווים כיום קולנוע וטלוויזיה קולות דומיננטיים וסמכותיים לעיצוב הזיכרון ותופסים את מקומם של ההיסטוריונים. כשהאירוע ההיסטורי הוא השואה, מחריפה מגמה זו אפילו עוד יותר, כאשר מצד אחד, קיים ציווי מוסרי לספר את סיפור השואה, ואילו מצד שני, לא ברור אם השפה, הכלי הראשוני ליצירת סיפור, אכן יכולה להכיל "אירוע קצה" כמו השואה (Zandberg, 2006). בעקובת כל אלה, תפיסת השואה מחדדת גם את האופן שבו מובנה הזיכרון הקולקטיבי (מאיירס, זנדברג ונייגר, 2006).
