סיכום קורס: השירה העברית החדשה

סיכום מלא של הקורס: השירה העברית החדשה

השירה העברית החדשה

שיעור 1

שירת "חיבת ציון"
הקטגוריה המסגרתית עליה נדון במהלך הסמסטר הזה היא לאומיות – ציונות. גם אם הטקסטים עצמם לא מעידים שזה הנושא שלהם וגם אם הם יוצאים נגד הציונות – זוהי ההסתכלות המתאימה ביותר לתק' זו. כולנו מכירים ומזהים באיזשהו אופן שירה – האורך של השורות – שורות שנקצצות, חרוזים, משקלים וכיוב'. הפרקטיקה הזו של כתיבת שירה בלשון העברית במאה ה-19 קשורה לפרויקט הלאומי-ציוני. (כולל גם משוררים ערביים שכותבים בעברית! גם הם מנהלים דיאלוג עם הציונות). הכתיבה בעברית בעצמה היא הכרעה פוליטית!
השירה ממלאת תפקיד חשוב בדמיון הלאומי – בנדיקט אנדלסון – (מצוי בתרגום לעברית גם). השפיע רבות על התרבויות הלאומיות. הוא מתייחסת לספרות כיוצרת חוויה זמנית משותפת, בה החברים בקהילה הלאומית לא מכירים זה את זה אישית. הוא רואה את הקהילות השונות שאין שום קשר מציאותי ביניהן, אבל כן קיימת ביניהם שותפות תרבותית. השותפות הזו כוללת אוצר שלם של מרכיבים וסמלים שהפרשנות שלהם די חופפת.
הרבה מן השירים מתק' חיבת ציון עוסקים באירועים של ההיסטוריה המקראית של עם ישראל. כמו בשיר "רבי חנינא בן תרדיון". במשורר מספר סיפור על אחד מהרוגי מלכות ועל איך נהרג, ואז, הוא טוען בסוף לפני מותו, "לא אמות כי אחיה חיי אל-מות". משורר חיבת ציון מספר סיפור היסטורי של גיבור לאומי וע"י כך מצדיק את התביעה היהודית המודרנית "אנחנו עם" – למה? כי יש לנו שפה, ובעיקר, עבר. עבר הרואי. בתוך הסיפור ההרואי הקדום –נכנס הסיפור של חיי אלמוות. חבר מדגיש כי יש הבחנה בין המוות הפרטי האישי של היחיד לבין החיים הכלליים. המוות הפרטי אכן קיים – הגיבור מת. אבל, במובן הכללי והלאומי של המילה, המוות לא מתקיים. זיכרון האומה, מחייה אותו והופך אותו לחי. הרעיון הזה הוא חלק מן המאמץ לקיום חיים לאומיים.
סגנון זה מתבסס על שני קטבים של עקרונות. הראשון, הוא הקדום – העבר, הזיכרון. והשני, הוא העתיד – שלא רק קיים בוודאות, אלא קיים גם בצורה וודאית. הקהילה היהודית מרגישה שהיא חייבת להוכיח כי היא קיימת, שיש לה זכויות ושהיא רוצה שהם יבואו לידי ביטוי. השירים פה, כוללים תפקיד בעבר ובעתיד הלאומי כדי להצדיק את הקיום הלאומי. לאומיות בהגדרה היא אפולוגטית!
במהלך הקורס, אנחנו נקרא שירה, וננסה לחשוף בה את המנגנונים הספרותיים באמצעותם התבססו המשוררים שלהם. רוב ההיסטוריוגרפיה של השירה מקבלת ללא עוררין את הנחת היסוד הציונית ובאמצעותה מנתחת את השירים. לדוג' – יל"ג, גדול משוררי ההשכלה. אבל בתום ימיו הוא שב ל"חיבת ציון" ומנסח את התמצית שלה מול ההשכלה. שירת ההשכלה דיברה על הסובייקט והאישיות היהודית שצריכה להלחם נגד הרבנות, נגד הקהילה היהודית-דתית. 1881 – מפנה גדול במחשבה על יחסי יהודים גויים. אחרי הפרעות והרדיפות, מגיע שלב של התעשתות. מתחילה האשמת הגוי במקום האשמת היהודים! (קשור גם לאוטואמנציפציה של פינסקר).