עבירת אינוס: באילו מקרים צייתנות בהתנהגות הקורבן יכולה להצביע על אי-הסכמה?

תוכן עניינים

מבוא 2
עבירת אינוס במשפט הישראלי 4
יסוד ההסכמה (והאי-הסכמה) בעבירת אינוס 7
תפיסת החוק ובית המשפט את עבירות האינוס בישראל 12
רכיב האי-הסכמה 12
יחסי מרות ויחסים היררכיים 14
פרשנות ההתנהגות הצייתנית של קורבן האינוס 17
תפיסת בית המשפט את התנהגות הקורבן 17
צייתנות קורבן האונס 20
ביקורת 22
סיכום 24
ביבליוגרפיה 26

מבוא
רבות נכתב על עבירת האונס, על הנזקים הכבדים הנגרמים לקרבנותיה, על התמורות הרבות שחלו בפרשנותה ובניסוחה, ועל הקשר ההדוק בין העבירה לבין תפיסות חברתיות נפוצות אודות הפליה מגדרית .
בפרשת טייב קבעו השופטים: "המתלוננת העידה כי לא הצליחה לפעול בתושייה וחשה כנועה ונתונה למרותו של המערער ומילאה אחרי הוראותיו". בית המשפט העליון מרשיע את הנאשם בעבירת אינוס, אך עולה השאלה, האם מדובר בהסכמה של ממש מצד המטופלת או בהסכמה פגומה? שאלת המחקר של עבודה זו היא, באילו מקרים צייתנות בהתנהגות הקורבן, יכולה להצביע על אי-הסכמה?
מזה עשורים רבים, הולך המשפט הישראלי ומתנתק ממורשת הגדרת האינוס של המשפט המקובל המסורתי . במסגרת תיקון 22 לחוק העונשין , נערכו שלושה שינויים מהותיים בהגדרת עבירת האינוס: השינוי הראשון עסק בהתנהגותה של האישה, כאשר טרם נכנס השינוי לתוקף, נדרש שמעשה הבעילה ייעשה "נגד רצונה" של האישה, ואילו לאחר התיקון, מספיק היה שמעשה הבעילה ייעשה ש"לא בהסכמתה החופשית" של האישה. השינוי השני עסק במועד שבו על הגבר להשתמש בכוח או באיום בכוח, כאשר טרם התיקון, נדרשה בו-זמניות בין הבעילה בפועל, לבין השימוש בכוח או לאיום, ולאחריו מספיק היה שהבעילה או ההסכמה לבעילה היו בעקבות שימוש בכוח או איום, עוד טרם מעשה הבעילה, על מנת שניתן יהיה לעמוד בדרישת השימוש בכוח שבבסיס העבירה . השינוי השלישי עסק באופי האיום כלפי האישה, כאשר טרם התיקון נדרש היה שהאיום המופנה כלפי אישה יהיה איום במוות או בחבלה קשה ואילו לאחר התיקון, די היה באיום בשימוש בכוח, בגרימת סבל או בהפעלת אמצעי לחץ אחרים . בהמשך, שוב עודכן סעיף 345 וכחלק מתיקון 61 לחוק העונשין , נמחק מסעיף 345(א)(1) הביטוי "עקב שימוש בכוח", שהתיר את בחינת הסכמתה או אי-הסכמתה החופשית של האישה לקיום יחסי מין.
אחד היסודות המהותיים ביותר שמוגדרים בעבירת האינוס, הוא יסוד האי-הסכמה . במשך השנים, טיבו והיקפו הנורמטיבי של יסוד זה, שימשו כסלע מחלקות בפסיקת בתי המשפט, בעיקר לנוכח העובדה כי על המתלוננת להוכיח כי לא הסכימה להיבעל על ידי הנאשם. הסכמה לקיום יחסי מין היא סוגיה מורכבת, כאשר מערכת המשפט אינה יכולה תמיד להגדיר באופן מדויק את המורכבות הרגשית והפיזית הקיימת

בקיום יחסי מין . בפרשת אזולאי , מרחיב בית המשפט את המשמעות למושג "היעדר הסכמה" בעבירת אינוס, בהתאם לשינויים הרחבים שחלו בתפיסה החברתית והתרבותית בישראל את עבירת האינוס. אך למרות השינוי התפיסתי, בתי המשפט בערכאות השונות, המשיכו לדרוש התנגדות אקטיבית מקורבנות האונס, כפי שניתן לראות בפרשת שמרת ובפרשת טייב .
יסוד ההסכמה שמהווה את הבסיס המשפטי עליו פיו עלולה לקום או ליפול עבירת האינוס, אינו יסוד פשוט, והוא מעלה סוגיות רגישות ביותר החורגות מהתחום המשפט הטהור, כאלו העוסקות בסדרים היסודיים שבין אדם לחברו ולמוסכמות הבסיסיות של החברה שבה אנו חיים .
אחת השאלות החשובות שעולות מהעיסוק בשאלת האינוס, היא מהות תפקידו של קורבן האונס במניעת מעשי האונס? האם התנהגות "מתירנית" של אישה, אמורה להשפיע על חומרת ההתייחסות של בתי המשפט לעצם קיומה של עבירה פלילית? מדוע אם כן, בוחנים בתי המשפט השונים את התנהגות הקורבן באופן ביקורתי? גם בעניין זה עבר בית המשפט שינויים מרחיקי לכת, שניתן להגדירם לתקופה שלפני פרשת שמרת ואחריה.
עבודה זו עוסקת בניתוח יסוד ההסכמה ויסוד אי-ההסכמה וצייתנות הקורבן. העבודה סוקרת את השינויים שעברה הגדרת עבירת האינוס במהלך השנים ותוך ניתוח תפיסת בית המשפט לעבירה זו. בנוסף, סוקרת עבודה זו את יסוד אי-ההסכמה, שאף הוא עבר תהליך ארוך של שינוי, תוך התמקדות בשתי פרשיות משמעותיות, פרשת שמרת ופרשת טייב.