מבוא 1
ההגדרה האבחנתית יציבה, אך מיפוי ממדי התסמינים חושף הטרוגניות שהקטגוריה אינה לוכדת 2
המודל הקוגניטיבי מסביר את תחזוקת הכפייה, לא את מי שאינו מגיב לטיפול הנגזר ממנו 3
הממצא הביולוגי מצביע על מעגל קורטיקו-סטריאטלי, אך תרגומו לניבוי תגובה לטיפול נותר חלקי 3
מן הארכיטקטורה הפוליגנית אל המנגנון חסרה עדיין חוליה 4
יעילות החשיפה ומניעת התגובה גדולה במדידה הקבוצתית, אך תלויה בבורר ההשוואה ובאיכות המחקר 4
הטיפול התרופתי משיג שיפור מתון, מחייב המשכיות, והעמידות לו נותרה שכיחה 5
הסירוב והנשירה, ולא גודל האפקט, מגדירים את גבול היעילות בפועל 6
התוצאות ארוכות הטווח יציבות למי שהשלים את הטיפול 6
סיכום 7
רשימת מקורות 7
הפרעה טורדנית כפייתית (OCD) מוגדרת ב-DSM-5-TR באמצעות אובססיות, שהן מחשבות או דחפים חודרניים וחוזרים, וקומפולסיות, שהן התנהגויות או פעולות מנטליות שהאדם חש מחויב לבצע (American Psychiatric Association, 2022). ההפרעה נחשבת כרונית ומשביתה, והיא כרוכה בנטל תפקודי ניכר ברמה העולמית (Stein et al., 2019). מהלכה בהיעדר טיפול יציב למדי, ושיעורי ההחלמה הספונטנית בקרב נבדקים שהוקצו לקבוצות ביקורת ללא טיפול נמוכים מאוד (Melkonian et al., 2022). לצד זאת, הספרות הטיפולית מציגה את החשיפה ומניעת התגובה כטיפול הבחירה, בגיבוי מטה אנליזות של ניסויים מבוקרים (Reid et al., 2021). סקירה זו טוענת כי הפער בין עוצמת הראיות הקבוצתיות ליעילות החשיפה ומניעת התגובה ובין שיעורי הסירוב, הנשירה והיעדר התגובה בפועל אינו פער יישומי בלבד, אלא חושף את גבולותיהם של המודלים ההסבריים, הקוגניטיביים והביולוגיים כאחד, המסבירים היטב כיצד הכפייה נשמרת אך אינם מסבירים מי לא ייהנה מן הטיפול הנגזר מהם.
