זכויות האדם נחלקות לשלושה דורות: זכויות אזרחיות פוליטיות, זכויות כלכליות חברתיות ותרבותיות וזכויות קולקטיביות. הדור הראשון, שהתפתח מוקדם מבחינה היסטורית, עניינו היחסים שבין האזרח למדינה, ובכללו הזכות לבחור ולהיבחר, השוויון בבחירות, הזכות לחירות, חופש הביטוי, חופש ההפגנה, חופש הדת, הפרטיות וחופש התנועה. מטרתן הייתה להציב גבולות לכוחו של הממשל, מתוך התפיסה הליברלית שלפיה יש להגביל את העוצמה השלטונית, ליצור חיץ בין הפרט למדינה ולאפשר לו לממש את חירותו ואת האוטונומיה האישית שלו. בבסיסן מונח החשש שהמדינה תנצל את כוחה לרעה, ומכאן שהן מתמקדות בפרט ואינן עוסקות בקהילה או בזכויות קבוצתיות.
ג'ון לוק, אבי הליברליזם האינדיווידואליסטי, סבר שתפקיד השלטון הוא לספק לפרט ביטחון והגנה על הגוף, על החירות האישית ועל הקניין. תפיסה זו נקשרה למושג האמנה החברתית, שלפיה עברו בני האדם ממצב הטבע, שבו אין ביטחון אישי והיחסים נקבעים לפי חוק הג'ונגל, אל המצב המדיני, שבו ויתרו על חירותם וקיבלו עליהם את מרות השלטון. אלה זכויות טבעיות שאין הממשל רשאי לפגוע בהן. הזכויות האזרחיות עוגנו במסמכים פורמליים כבר במאה השבע עשרה, ובכלל זה במהפכה הצרפתית, והזכויות הפוליטיות התפתחו בסוף המאה התשע עשרה. אלה ואלה עוגנו בחוקות של מדינות רבות, וכן בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם של האו"ם משנת 1948, הקובעת את הזכות לחיים ולביטחון אישי, את השוויון בפני החוק, את הפרטיות ואת חופש התנועה, ובאמנה בדבר זכויות אזרחיות, פוליטיות ומדיניות משנת 1966.
הדור השני הוא דור הזכויות הכלכליות חברתיות, ובכללן זכויות הנוגעות לרווחה, לביטחון סוציאלי ולזכויות אינדיווידואליות בעבודה. סעיף 6 לאמנה הכלכלית חברתית מעגן את הזכות לעבוד וסעיף 7 את הזכות לתנאים הוגנים ושווים בעבודה, ולצדם מעוגנות באמנה גם הזכות לחינוך, הזכות לבריאות והזכות לקיום בכבוד. מאחר שהתפתחו רק במאה העשרים, לא זכו להגנה דומה לזו של הזכויות האזרחיות הפוליטיות ונחשבו לזכויות מסדר שני, שאינן ניצבות לכאורה על אותה מדרגה נורמטיבית, ואף אינן מעוגנות בחוקות ותיקות כגון חוקת ארצות הברית, אך תפיסה זו הולכת ומשתנה.
הדור השלישי כולל זכויות קיבוציות וקהילתיות, זכויות בתחום איכות הסביבה, זכויות להגדרה עצמית וזכויות לפיתוח כלכלי וחברתי. במסגרתו מוצבות הזכויות הקולקטיביות שבעבודה, המאפשרות כינון מערכת קיבוצית של יחסי עבודה. ביסודן התפיסה שקיים פער מובנה בכוח המיקוח בין המעסיק לעובדים, שכן המעסיק חולש על אמצעי הייצור והוא בעל הקניין במפעל, ועל כן אי אפשר לממש בפועל את זכויות הדור השני בלא לצמצם את פערי הכוח. תכלית ההכרה בהן היא לשפר את השכר ואת תנאי העבודה ולצמצם פערים ובידול בשוק העבודה, שהרי העובד היחיד חסר אונים מול המעסיק ויעדיף שלא לפתוח במאבק מחשש שיבולע לו. הזכויות הקיבוציות כוללות התארגנות באיגודי עובדים, משא ומתן קיבוצי ושביתה, וסעיף 8 לאמנה הכלכלית חברתית מעגן אותן, ואת השביתה במפורש בסעיף 8(4). יש הסוברים שאף בהיעדר הכרה מפורשת אפשר להכיר בשביתה כנגזרת של חופש הביטוי, של זכות הקניין או של הזכות לקיום בכבוד.
היסודות להכרה בזכויות חברתיות הונחו בתפיסת מדינת הרווחה בזמנו של אוטו פון ביסמרק, שקידם בגרמניה של המאה התשע עשרה את הזכות לביטחון סוציאלי באמצעות מערך פנסיה, על בסיס השתייכות קבוצתית ולא על בסיס אוניברסלי. הסוציאליזם והמרקסיזם הוסיפו את רעיון ההתערבות המסיבית של המדינה במשק ואת החתירה לשוויון מוחלט ולביטול המעמד האליטיסטי של בעלי ההון. יסודות ממשיים יותר הונחו בתפיסה הסוציאל-דמוקרטית של המאה העשרים, שהייתה מצע לתנועות הפועלים. לפיה אדם הרעב ללחם או המשוטט בחוצות ללא דיור אינו יכול להגשים את עצמו כשותף פעיל בדמוקרטיה, ועל כן ההכרה בזכויות חברתיות היא תנאי מוקדם למימוש הזכויות האזרחיות הפוליטיות. גם תפיסתו של ג'ון מיינארד קיינס, שסייעה לביסוס מודל מדינת הרווחה לאחר מלחמת העולם השנייה, מצדדת בהתערבות מדינתית ובשאיפה לתעסוקה מלאה.
תומאס המפרי מרשל הוסיף להיבט הפוליטי ולהיבט האזרחי של האזרחות את האזרחות החברתית, שעניינה זכאותו של האזרח לקבל מן המדינה זכויות חברתיות, ומכאן חובתה לספקן באופן פוזיטיבי. בסיס נוסף הוא תפיסת הדה-קומודיפיקציה, הגורסת שיש למנוע מסחור של שירותים ושל זכויות חברתיות. מכאן ההשקפה שהעבודה אינה מצרך, שכן העובדים תורמים מעצמם ומאישיותם ומקדישים למפעל את מרבית זמנם, ומעבר בין מקומות עבודה כרוך בעלויות ובמחיר אישי ומשפחתי. חסידי התפיסה המוסדית כלכלית דחו את הקומודיפיקציה משתי סיבות: העבודה מרכזית מדי בחיי העובד, משפחתו וקהילתו מכדי להיחשב סחורה, ובשוק חופשי רוב העובדים נמצאים בעמדת מיקוח נחותה. לשיטתם מערכת יחסי העבודה הקיבוצית היא מערכת מוסדית המובנית על כללים של משא ומתן קיבוצי.
סיכום של הפרק:
ליטור, ל. (2019). השביתה כזכות אדם. בתוך: השביתה: משפט, היסטוריה ופוליטיקה (עמ' 101-116). רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.
