המחזה "צימוק בשמש" מאת לוריין האנסברי, שהועלה לראשונה בברודוויי ב-1959, היה בעת הצגתו מוצר תרבות אנטי-הגמוני. הוא חקר את הפחד ששרר בקרב השחורים מפני יציאה מסביבתם הטבעית אל תרבות שנשלטת בידי עליונות הלבנים, והציב במרכזו ביקורת על החומרנות הקפיטליסטית. דמותה של מאמא מגלמת מערכת ערכים מסורתית של השחורים המזהירה מפני עיגון הזהות בחומר, ואילו וולטר לי, הנאכל בתשוקתו לכסף ולשליטה, מסמל את ה"כיסופים" שעלולים להוליך את השחורים העניים אל עולם ההתמכרות והפירוק. כאשר הופק המחזה מחדש כסרט בשנות השמונים, שונתה דמותו של וולטר לי מסמל של ערגה קולקטיבית לדימוי של גבר שחור זועם ומסוכן, דימוי התואם את הסטריאוטיפים הגזעניים של הצופים הלבנים. גלגול זה ממחיש כיצד המיסחור הנוכחי של תרבות השחורים מפורר את הפוטנציאל האנטי-הגמוני של היצירה, וכיצד ההיטמעות והאינטגרציה הגזעית משנות את חיי השחורים.
בעבר שימשה ביקורת התרבות בחיי השחורים ככוח שהצמיח התנגדות. בחדרי הסלון, במטבחים, במספרות ובמכוני היופי התפתח מבט ביקורתי קולקטיבי ואוראלי, שאיפשר לצפות במוצרי התרבות של הזרם המרכזי בלי לקבלם באופן פאסיבי. הצפייה המשותפת בטלוויזיה ובקולנוע, לצד שיחות המבוגרים, לימדה צעירים שחורים על הפוליטיקה של הגזע ועל הקשר בין גזע, מיגדר ומיניות. המסך לא היה עיר מיקלט אלא זירת עימות והיתקלות. ואולם האינטגרציה הגזעית והקפיטליזם הצרכני שינו יחס זה. משעה שהודגש הצורך למצוא לשחורים עבודה בתעשיית התרבות, ומשעה שעבודה זו תוגמלה היטב, נחלש הרצון לערער על הפוליטיקה שמאחורי הדימויים, והצפייה נעשתה פאסיבית יותר.
..........
מקור
hooks, b. (1990). Liberation Scenes – Speak this Yearning. in Yearning – Race, Gender, and Cultural Politics (pp. 1-13). South End Press, Boston.
