מבוא 1
מוסדות התכנון: היררכיה, ריכוזיות ופרגמנטציה 2
ביזור, "ביזור קמצני" והוועדות המקומיות 2
הרפורמות המאיצות: מוועדות הדיור הלאומי אל הוותמ"ל והסכמי הגג 3
שאלת המימוש של התוכניות המאושרות 3
תכנון כחסם היצע: העדויות האמפיריות 4
פגיעה במקרקעין, פיצויים והיטל השבחה 4
צדק חלוקתי, מיעוטים ואכיפה 5
אכיפה, שימושים חורגים ופרבור בלתי חוקי 5
תכנון סביבתי וביקורת שיפוטית 6
סיכום 6
רשימת מקורות 7
חוק התכנון והבניה, התשכ"ה–1965, הקים מערכת היררכית של ועדות ושל תוכניות, הלאים למעשה את זכות הפיתוח והכפיף כל בנייה להיתר התואם תוכנית מפורטת. מדרג המוסדות בחוק המקורי הותאם למדינה בהקמה, שבה השלטון המקומי היה בחיתוליו והחברה האזרחית טרם התגבשה. שישים שנה אחר כך תוקן החוק למעלה ממאה ושישים פעמים, ולפי אלתרמן תכיפות התיקונים פגעה ביכולתם של אזרחים ואף של מומחים להבינו. מעמדן של תוכניות כחקיקת משנה, לצד מעורבות גוברת של אזרחים ועמותות, הפך את המערכת לזירה המגיעה תכופות לבתי המשפט. סקירה זו ממפה את הגישות למבנה מוסדות התכנון, את הוויכוח על הרפורמות המאיצות, את העדויות בדבר הקשר שבין תכנון להיצע דיור, את הסדרי הפיצוי והמיסוי ואת טענות הצדק החלוקתי.
