שילובה של העדה האתיופית בישראל כמדינה דמוקרטית

שילובה של העדה האתיופית בישראל כמדינה דמוקרטית

מגיש:

תוכן עניינים

מבוא 1
סקירת ספרות 3
הקהילה האתיופית בישראל 3
רקע ומאפייני הקהילה 3
המסע לארץ ישראל 4
תהליכי הקליטה של העולים בישראל 6
ישראל כמדינה דמוקרטית 8
ישראל כמדינה קולטת עלייה 10
השתלבותם של בני העדה האתיופית בחברה הישראלית 11
סיכום 17
ביבליוגרפיה 19

מבוא
אחת הסוגיות הטעונות ביותר בשנים האחרונות, עוסקת במידת קליטתם של בני הקהילה האתיופית בישראל דווקא בהיותה מדינה דמוקרטית. מצד אחד, חווים בני העדה האתיופית, את תחושת האפליה, גילויי הגזענות והאי-שוויון, בנוסף ליחס מפלה מצד הממסד ומצד אזרחי ישראל, הדרה מהמרחב הציבורי, אפליה בהשכלה ובתעסוקה, מסטיגמות ומסטריאוטיפים שליליים - גלויים וסמויים - ואף חשופים לגילויי אלימות פיזית ומילולית כלפיהם. מצד שני, ניתן לראות גם התפתחות משמעותית בניסיונות שילובם של בני העדה בעיקר לנוכח היותה של ישראל מדינה דמוקרטית, באמצעות חקיקה ואפליה מתקנת בתחום החינוך, המגזר הציבורי וכו'.
קליטת עולי אתיופיה בישראל התרחשה בזמן שהחברה הישראלית ניצבה בפני אתגרים חברתיים, כלכליים ומדיניים מהותיים: גל העלייה ממדינות חבר העמים, רמת האבטלה הגבוהה, התרחבותם של פערים חברתיים וגידול בהיקף העוני, מגמות אלו השפיעו על מצבם של העולים בני העדה האתיופית ועל התנאים שהם נדרשו להתמודד עמם בתהליך קליטתם בארץ (שפרמן, 2012).
הגירת יהודים לישראל, החלה כבר לפני למעלה מ-150 שנים, כאשר במהלך אותן שנים, הגיעו לישראל עולים ממגוון רחב של ארצות ותרבויות. בשונה מחברות מהגרים אחרות (כמו ארה"ב לדוגמה), בישראל קיימת מחויבות אידיאולוגית, מוסרית וכלכלית לשילובם המוצלח של עולים בחברה. אולם למרות הניסיון הממסדי לקבלת פנים אוהדת ותומכת של המדינה, נדמה כי הקיטוב החברתי והכלכלי בין קבוצות מוצא ובין העדות הוא משמעותי ביותר. המשמעות היא, כי קליטתם של עולים ממדינות עניות ומסורתיות הייתה קשה יותר בהשוואה לאלו שהגיעו ממדינות מודרניות יותר. פערים אלו עדיין מהווים מקור למתחים וקונפליקטים, והם מאיימים במידה רבה על הסולידריות החברתית ועל האי-שוויון בחברה הישראלית (אמית וצ'אצ'אשווילי, 2007).
גלי העלייה מאתיופיה, החלו כבר בשנות השבעים של המאה הקודמת אולם קיימות שלוש תקופות הגירה מרכזיות: הראשונה, מבצע משה (1984-1985) שבו הגיעו כ-8000 עולים; השנייה, מבצע שלמה (1990-1991) שבו הגיעו למעלה מ-20,000 עולים; השלישית החל משנת 2000, קצב העלייה עומד על בין מאות עולים בשנה לבין כ-3500 עולים.
ההוכחה להשתלבותם או אי השתלבותם של בני העדה בישראל, באה לידי ביטוי במהלך השנים באמצעות מחאות נקודתיות שעסקו בתחושת האפליה ואי השוויון כנגד בני העדה האתיופית, כאשר השיא היה במאי 2015, שבו החלו הפגנות אלימות במספר ערים בישראל, בעיקר בתל-אביב וירושלים, כנגד האפליה הממסדית. מובילי המראה של העדה, היו ברוב המקרים אתיופים ילידי הארץ, שהרגישו כי האפליה הממסדית כמו גם האזרחית, היא המשכה הישיר של האפליה כנגד מזרחיים, כלומר אותה אפליה שנמשכה במשך שנים החל מהקמתה של המדינה בין אשכנזים למזרחיים, אינה שונה מזו הקיימת כנגד בני העדה האתיופית.
דוגמאות לכך, ניתן לראות במגוון תחומים וסוגיות בהן פרשות סלמסה ז"ל ופיקדה שהובילה למשבר אמון מול המשטרה והמחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), פרשת דחיית תרומות הדם של יוצאי אתיופיה, מתן זריקות למניעת הריון "דפו-פרוברה" לנשים, שהתברר שהן בעלות השפעות לוואי מזיקות, הפרדת יולדות בבתי-חולים, אירועים של אי-קבלה לבתי-ספר, העדר הכרה מהממסד הדתי, סירוב המועצות הדתיות להכיר באנשי דת מיהודי אתיופיה באופן גורף, ללא קשר להכשרות והסמכות הרבנית שיש להם ועוד. אירועים אלו כמו גם אירועים נוספים, הביאו כאמור לתחושות קשות ולחוסר אמון של יוצאי אתיופיה בממסד.
תהליך הקליטה של בני הקהילה יוצאי אתיופיה בארץ הציב (ועדיין מציב) אתגרים ייחודיים הן לקהילה עצמה והן לחברה הישראלית (קינג, פישמן, וולדה-צדיק, 2012).
מעברם לישראל נחשב למעבר בין שתי תרבויות שההבדלים ביניהן ניכרים מאוד (אדלשטיין, 2001; בתוך: כורם והורנצ'יק, 2013). השוני בין התרבויות השונות, בא לידי ביטוי בתחומים רבים, בין היתר בענייני: קהילה, מנהיגות, השכלה, תעסוקה וקודים חברתיים (בן עזר, 1992; בתוך: כורם והורנצ'יק, 2013).
בחלקה הראשון, סוקרת העבודה את הקהילה האתיופית בישראל, הדרך שבה עשתה עד הגיעה לארץ האבות ותהליך קליטתה בישראל. בחלקה השני, סוקרת העבודה את היותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית וההשלכות על כך על החברה כולה. בהמשך סוקרת העבודה את היותה ישראל מדינה קולטת עלייה, תוך סקירת גלי העלייה הגדולים. לבסוף, סוקרת העבודה את מידת השתלבותם של בני העדה האתיופית בישראל ואת הקשיים הרבים שעלו ועדיין עולים בעצם הגעתם לישראל.