מרבית התיאוריות הקולנועיות עוסקות בהיבטים הרחבים של האמנות, בהשלכותיה החברתיות, הפוליטיות והפילוסופיות, אך תיאורטיקנים חקרו גם את עצם טבעו של הקולנוע ואת מה שמבדיל אותו מסוגי אמנות אחרים. התחום היה לרוב נחלתם של האירופים ובייחוד של הצרפתים, ואילו מסורת הביקורת בארצות הברית מעשית יותר. תיאוריה אינה אמת נצחית אלא רשת אינטלקטואלית, מערכת של הכללות אסתטיות, ואין תיאוריה יחידה המסוגלת להסביר את כל הסרטים. באופן מסורתי התמקדו התיאורטיקנים בשלושה תחומי מחקר: יצירת האמנות, האמן והקהל. אותו סרט עצמו נפתח לקריאות רבות: את "הנץ ממלטה" אפשר לנתח כסרט טיפוסי של ג'ון יוסטון, כסרט כוכב של בוגארט, כמוצר מסחרי של "האחים וורנר" או כמשל מרקסיסטי על תאוות בצע.
סיכום של הפרק:
ג'אנטי, ל. (2000). תיאוריה. בתוך: להבין סרטים (עמ' 439-472). תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
