אפליה, גזענות ואי-שיווין, איתה מתמודדת הקהילה האתיופית בישראל - כחלק מהשסע הלאומי
תוכן עניינים
מבוא 1
רקע תיאורטי 3
השסע העדתי - רקע 3
הקהילה האתיופית בישראל 5
רקע ומאפייני הקהילה 5
המסע אל ארץ האבות 6
תהליך הקליטה של עולי אתיופיה בישראל 7
התרחבות השסע העדתי גם ליוצאי הקהילה האתיופית 10
שיטת המחקר 13
ממצאים 14
דיון 15
סיכום 16
ביבליוגרפיה 17
מבוא
בחברה הישראלית, קיימות שתי זהויות אתניות מרכזיות: האחת היא המזרחית ואילו השנייה היא האשכנזית. זהויות אלו מבוססות על חלוקה גסה, שמקורה בארץ המוצא של העולים שהגיעו לישראל לאחר הקמתה. כאשר משתמשים במונח "אשכנזים", הכוונה היא ליוצאי ארצות המערב (אירופה וצפון אמריקה), המסמלים את האליטה התרבותית והכלכלית של המדינה, שהקימו את מוסדותיה של המדינה וניהלו אותה במשך שנותיה הראשונות. בהמשך, הצטרפו לאליטה זו, גם ניצולי השואה ממזרח אירופה. בשימוש המונח "מזרחיים", נהוג לכלול את יוצאי המזרח התיכון, המדינות הערביות ומדינות צפון אפריקה. עבור האשכנזים בני האליטה, נתפסו המזרחיים כבעלי תרבות ערבית, נחשלים, פרימיטיביים ואפילו נחותים (אלמוג, 1997; סמוחה, 1991; בתוך: לביא-דינור וקרניאל, 2015). אחת השאלות שהמחקר הנוכחי מעוניין לבדוק, היא האם הקהילה האתיופית, סובלת מאותה אפליה ממסדית ואזרחית, בדומה למזרחיים.
הגירת יהודים לישראל, החלה כבר לפני למעלה מ-150 שנים, כאשר במהלך אותן שנים, הגיעו לישראל עולים ממגוון רחב של ארצות ותרבויות. בשונה מחברות מהגרים אחרות (כמו ארה"ב לדוגמה), בישראל קיימת מחויבות אידיאולוגית, מוסרית וכלכלית לשילובם המוצלח של עולים בחברה. אולם למרות הניסיון הממסדי לקבלת פנים אוהדת ותומכת של המדינה, נדמה כי הקיטוב החברתי והכלכלי בין קבוצות מוצא ובין העדות הוא משמעותי ביותר. המשמעות היא, כי קליטתם של עולים ממדינות עניות ומסורתיות הייתה קשה יותר בהשוואה לאלו שהגיעו ממדינות מודרניות יותר. פערים אלו עדיין מהווים מקור למתחים וקונפליקטים, והם מאיימים במידה רבה על הסולידריות החברתית ועל האי-שוויון בחברה הישראלית (אמית וצ'אצ'אשווילי, 2007).
גלי העלייה מאתיופיה, החלו כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת אולם קיימות 3 תקופות הגירה מרכזיות: מבצע משה (1984-1985) שבו הגיעו כ-8000 עולים, מבצע שלמה (1990-1991) שבו הגיעו למעלה מ-20,000 עולים והחל משנת 2000, קצב העלייה עומד על בין מאות עולים בשנה לבין כ-3500 עולים.
במהלך השנים קמו מחאות נקודתיות בכל הנוגע לתחושת האפליה ואי השוויון כנגד בני העדה האתיופית, כאשר השיא היה במאי 2015, שבו החלו הפגנות אלימות במספר ערים בישראל, בעיקר בתל-אביב וירושלים, כנגד האפליה הממסדית. מובילי המחראה של העדה, היו ברוב המקרים אתיופים ילידי הארץ, שהרגישו כי האפליה הממסדית כמו גם האזרחית, היא המשכה הישיר של האפליה כנגד מזרחיים, כלומר אותה אפליה שנמשכה במשך שנים החל מהקמתה של המדינה בין אשכנזים למזרחיים, אינה שונה מזו הקיימת כנגד בני העדה האתיופית.
דוגמאות לכך, ניתן לראות במגוון תחומים וסוגיות בהן פרשות סלמסה ז"ל ופיקדה שהובילה למשבר אמון מול המשטרה והמחלקה לחקירות שוטרים (מח"ש), פרשת דחיית תרומות הדם של יוצאי אתיופיה, מתן זריקות למניעת הריון "דפו-פרוברה" לנשים, שהתברר שהן בעלות השפעות לוואי מזיקות, הפרדת יולדות בבתי-חולים, אירועים של אי-קבלה לבתי-ספר, העדר הכרה מהממסד הדתי, סירוב המועצות הדתיות להכיר באנשי דת מיהודי אתיופיה באופן גורף, ללא קשר להכשרות והסמכות הרבנית שיש להם ועוד. אירועים אלו כמו גם אירועים נוספים, הביאו כאמור לתחושות קשות ולחוסר אמון של יוצאי אתיופיה בממסד.
