מבוא 1
חובת הנגישות ויישומה ההדרגתי 3
כלי האכיפה הפרטית בחוק 5
התביעה הפרטית בפסיקה עד 2021 7
גל התובענות הייצוגיות בתחום הנגישות 8
אכיפה מנהלית והגבלות על התביעה הפרטית 10
השוואה לדין האמריקני 12
סיכום 13
רשימת מקורות 14
חקיקה 14
פרסומים רשמיים 15
פסיקה 15
ספרות 15
מקורות לועזיים 16
המשנה ליועצת המשפטית לממשלה כרמית יוליס מסרה לוועדה משותפת של הכנסת בנובמבר 2024 שכ-60% מיותר מ-2,800 התובענות הייצוגיות שהוגשו בישראל ב-2023 עסקו בשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. לדבריה, לפני 2018 היו תביעות כאלה, ככל הנראה, כ-1% מן התובענות הייצוגיות. התובענות האלה מוגשות לפי פרט 9 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, שמתיר תובענה ייצוגית בעילה לפי פרק התעסוקה, פרק התחבורה הציבורית ופרק המקום הציבורי והשירות הציבורי שבחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (להלן: חוק השוויון). בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי של עד 50,000 שקלים, צמוד למדד, לנפגע מהפליה או מהפרה של הוראות הנגישות, בלי שהנפגע יוכיח נזק, והוא רשאי לפסוק פיצוי כזה גם לחברי הקבוצה בתובענה ייצוגית לפי פרט 9. מבקר המדינה מביא את נתוני הלמ"ס ל-2021, שלפיהם כ-1.017 מיליון אנשים עם מוגבלות חיים בישראל, כ-11% מן האוכלוסייה. חובת הנגישות קובעת אם הם יוכלו להגיע לתחנת אוטובוס, לסניף של רשת מזון או לגן משחקים ציבורי, ולקבל שם שירות באופן שוויוני ועצמאי. לכן השאלה מי אוכף את החובה, ובאילו כלים, נוגעת ישירות לכמיליון אנשים.
השופטת ברון ראתה בתובענה הייצוגית בתחום הזה כלי שצריך לעודד, וקבעה בהחלטה מ-2021 שאפשר לנהל תובענה ייצוגית לפי פרט 9 גם נגד עירייה שלא הנגישה את תחנות האוטובוס שבתחומה. היא הסתמכה על מחקר של וינשל-מרגל וקלמנט, שלפיו רק כ-1% מן התובענות הייצוגיות שנבדקו בו עסקו בשוויון ובמניעת אפליה, וציינה בעצמה שחלפו לא מעט שנים מאז שנערך. לפי יוליס, מספר התובענות בתחום כבר גדל בחדות באותה עת. אותה שופטת שאלה בינואר 2023 אם עשרות בקשות אישור "משוכפלות", שהגיש תובע אחד נגד רשויות מקומיות ושלפחות מחציתן הסתיימו בהסתלקות מתוגמלת, אינן שימוש לרעה במוסד התובענה הייצוגית. המחוקק הוסיף לחוק השוויון ב-2022 מנגנון של אכיפה מנהלית בידי נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (להלן: הנציבות). ועדה של הכנסת דנה בהצעת חוק של הממשלה ב-2024. ההצעה מחייבת פנייה מוקדמת לנתבע לפני הגשת תובענה ייצוגית בחלק מן העילות, ובהן פרסום הסדרי נגישות. מור תיארה את התובענה הייצוגית כאפיק שמאגד נפגעים רבים, וחיות הציגה אותה ככלי שנשען על התמריצים של תובעים פרטיים ושל עורכי דינם, אבל שתיהן כתבו לפני הקפיצה במספר התובענות, שנרשמה לפי יוליס ב-2020. במקורות שנבחנו בעבודה זו לא נמצא הסבר מחובר לשאלה כיצד כלי שהשופטת ברון ביקשה לעודד ב-2021 הפך לכלי שהמחוקק צמצם בחלקו ב-2022, כשהוסיף הגנות מפני פיצוי בלי הוכחת נזק, ושהממשלה מבקשת להגביל עוד.
מטרת העבודה היא להבין כיצד השתנה תפקידה של התביעה הפרטית באכיפת חובת הנגישות, ומה הניע את השינוי. שאלת המחקר היא: כיצד השתנה מקומה של התביעה הפרטית באכיפת חובת הנגישות לפי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות מאז 2005, ומדוע? כדי לענות על השאלה העבודה מנתחת את הוראות החוק ותיקוניו, את פסיקת בית המשפט העליון, בעיקר מן השנים 2017 עד 2025, את הספרות המשפטית ואת הדיון בכנסת, ומעמידה את הממצאים מול הוויכוח האמריקני על אכיפת חוק ה-ADA. העבודה עוסקת בחובת הנגישות של מקום ציבורי ושל שירות ציבורי, ואינה עוסקת בחובת ההתאמות בתעסוקה או בתוכן המקצועי של תקנות הנגישות.
הפרק הראשון מתאר את חובת הנגישות ואת יישומה ההדרגתי, מפני שהפער בין החובה לבין ביצועה הוא הרקע לשאלת האכיפה. הפרקים השני עד החמישי עוקבים אחרי ההתפתחות לפי סדר הזמנים: הכלים, השימוש בהם, הגל והתגובה. הפרק השני מציג את הכלים שהחוק נתן לתובע הפרטי ולנציבות, והפרק השלישי מראה כיצד פסקי הדין שנבחנו עודדו את השימוש בהם עד 2021. הפרק הרביעי עוסק בגל התובענות הייצוגיות בתחום הנגישות, שגדל בחדות מ-2020, ובתגובת בית המשפט העליון לגל. הפרק החמישי עוסק בתגובת המחוקק והממשלה: האכיפה המנהלית וההגבלות על התביעה הפרטית. הפרק השישי משווה את ההתפתחות בישראל לוויכוח על תביעות סדרתיות בארצות הברית, כדי לבדוק אם ההסבר שעולה מן הפרקים הקודמים ייחודי לישראל. הסיכום עונה על שאלת המחקר ומצביע על מה שנותר פתוח.
