לשון הרע על הציבור – בחינת המקרים שבהם בית המשפט מקבל או לא מקבל את הטענה לפגיעה בחברה או קבוצה

לשון הרע על הציבור

מגיש:

תוכן עניינים

1. מבוא 2
2. סקירת ספרות 4
2.1. לשון הרע על הציבור – חקיקה ורקע 4
2.2. חופש הביטוי 8
2.3. בין חופש הביטוי ללשון הרע על הציבור 13
2.4. לשון הרע על הציבור - משפט משווה 20
3. דיון וביקורת 22
4. סיכום 24
5. ביבליוגרפיה 25

1. מבוא
בשנים האחרונות, הפך חוק איסור לשון הרע לזירת התגוששות הרוויה באמוציות ושבה מתכתשים לא מעט אינטרסים, בין היתר אינטרסים אישיים, פוליטיים, מוסריים, תרבותיים וגם כלכליים. השיח בנושא איסור לשון הרע בין בתי המשפט לבין הכנסת, בין חברי הכנסת לבין עצמם ובין כל אלו לבין הציבור הרחב, משקף כאמור קוטביות יוצאת דופן ורווית יצרים. העיתונות הכתובה והמשודרת, האקדמיה וגם "אנשים מהישוב", כותבי המכתבים למערכת העיתונים, בלוגרים וטוקבקיסטים עוסקים כולם בשאלה, מצד אחד, מתי ועד כמה צריך או ניתן להגן על כבודו ושמו הטוב של האדם מחד, ואילו מצד שני, מהו המחיר שיש לשלם תמורת הגנה זו בוויתור על חופש הביטוי, חופש העיתונות, חופש המידע ואינטרסים נוספים אחרים, אשר חשיבותם מקובלת על הכול, מי יותר ומי פחות.
טענה בדבר לשון הרע על ציבור, מועלת במקרים שבהן פרסום כלשהו משמיץ חברי קבוצה מסוימת, כל זאת אפילו מבלי לנקוב במפורש בשם של אחד מחברי הקבוצה. המקרים המרכזיים אשר בית המשפט נדרש לדון בהם בעניין זה, נוגעים בעיקר כאשר מדובר בהשמצה של קבוצת אנשים על פי השתייכותם הדתית, האידאולוגית, העדתית או על רקע עיסוקם המקצועי, בין אם הם חיילים, אנשי כוחות הביטחון, חברי כנסת ועוד. אחת הדוגמאות לכך הייתה באמירתו של סגן שר הביטחון לשעבר זאב בוים שטען כי יש בערבים "פגם גנטי" שבגינו הם מפעילים טרור. הדברים הללו אמנם לא הובילו לתביעה משפטית בגין לשון הרע על הציבור על ידי אזרחים ערבים, אולם היא מהווה דוגמה למצבים שבהם עולות טענות לכדי טענה לדבר לשון הרע על הציבור.
סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע שעניינו לשון הרע על ציבור, קובע: "לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה, אלא על-ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו".
מעת לעת, מתקבלות בלשכת היועץ המשפטי לממשלה פניות מאת מי שמשתייכים לקהילות ולציבורים שונים, בבקשה שהיועץ המשפטי לממשלה ישתמש בסמכותו כפי שזו נקבעה בסעיף 4 לחוק איסור לשון הרע ויגיש כתב אישום בגין לשון הרע על ציבור על פי סעיף זה. ה"ציבור" כך נדמה, פושט צורה ולובש צורה. בין היתר מדובר במורים שהוציאו לעז עליהם, חרדים, ערבים, מתנחלים, המגזר ההומו-לסבי, קיבוצניקים ועוד מגזרים בחברה הישראלית. כל אחד בא יומו "לעלות על המוקד", להיות נושא לדברי חרפות, גידופים ולשון הרע. המחוקק ראה כאמור צורך להפקיד את הסמכות להחליט בעניין זה בידי היועץ המשפטי לממשלה, כמי שמופקד על האינטרס הציבורי. לא כל מי שנמנה על הציבור המושמץ יבוא וייטול את שרביט הניצוח על ההליך המשפטי בשם הציבור. היועץ המשפטי לממשלה, רם במעלה, הרואה את תמונת הדברים בכללותה, הנקי מתחושת פגיעה סובייקטיבית העלולה לקלקל את השורה והאמון על שקילת האינטרס הציבורי בהעמדה לדין, והוא אשר יחליט באם יוגש כתב אישום, אם לאו.
נושא העבודה: עבודה זו עוסקת בטענה ללשון הרע על ציבור, תוך בחינת המקרים שבהם בית המשפט מקבל או לא מקבל את הטענה לפגיעה בחברה או קבוצה כלשהי.
בחלק הראשון, סוקרת העבודה את חוק איסור לשון הרע, תוך התמקדות בשני תחומים מרכזיים: העוולה האזרחית והעוולה הפלילית שמקורה בסעיף 4 לחוק. כמו כן, סוקר הפרק את תפיסת המחוקק ובית המשפט באשר לסעיף 4 והפרשנות שניתנה לו על ידי היועץ המשפטי לממשלה.
בחלק השני, סוקרת העבודה את המשמעויות שעולות מחופש הביטוי. בחלק זה נסקר חופש הביטוי כפי שמופיע בפסיקת בית המשפט. הפרק סוקר מספר פסקי דין משמעותיים המפרשים את חופש הביטוי בדין הישראלי, בעיקר לאור העבודה כי הוא אינו חלק מחקיקת היסוד.
בחלק השלישי, סוקרת העבודה את המתח הקיים בין חופש הביטוי ללשון הרע על הציבור. פרק זה סוקר בהרחבה את אחת הפרשות מעוררות המחלוקת ביותר בציבור הישראלי, הסרט ג'נין ג'נין של איש הקולנוע מוחמד בכרי. במספר ערכאות דן בית המשפט במתח שבין חופש הביטוי לבין לשון הרע על הציבור.
בחלק הרביעי, סוקרת העבודה את הדין הבינלאומי באשר לאיסור לשון הרע על הציבור כמו גם על ההגנות השונות שניתנות על מנת להגן על חופש הביטוי.