הקומפלקס התעשייתי-צבאי במדינת ישראל – היסטוריה ומעמדו כיום

הקומפלקס התעשייתי-צבאי
במדינת ישראל

תוכן עניינים
מבוא 2
סקירת ספרות 4
תעשיית הביטחון הישראלית 4
התעשייה הצבאית והפרטתה 8
תמורות כלכליות מרכזיות בישראל 11
האליטה הכוחנית והרשת הביטחונית 13
הקומפלקס התעשייתי-צבאי בישראל 15
מסקנות ודיון 19
ביבליוגרפיה 22

מבוא
הביטחון הינו שירות אשר המדינה מספקת לתושביה, השואפים לשגרת חיים בטוחה ושלווה, ונחשב כמוצר ציבורי קלאסי. מוצר ציבורי הינו מוצר אשר הצרכנים נהנים ממנו בלא קשר להשתתפותם במימוני ובהפקתו (אבן, 2010).
צמיחתה של תעשיית הביטחון הישראלית מבוססת על שילוב שבין מדיניות ונסיבות. איומים קיומיים מתמשכים ממדינות ערב, הטלת אמברגו על מכירת נשק והפרת הסכמים בידי ספקים זרים, הובילו לגידול מהיר של תעשיות נשק בבעלות המדינה, ואת מעורבותן בייצור מערכות נשק מתקדמות (Dvir & Tishler, 2000).
בעקבות כיבוש שטחים נרחבים במלחמת ששת הימים, משקיעים פרטיים ראו בתקופה זו הזדמנות להשקעה בתעשייה הביטחונית, והקימו את "אלביט מערכות" ואת חברת "אלישרא". באותה שנה, בעקבות אמברגו הנשק אשר הטילה צרפת על ישראל, החלה גם הממשלה בהשקעה ניכרת בהרחבת תפוקת הנשק המקומית, וכן מימנה פרויקטים בהיקפים גדולים הנועדו לצייד את הצבא במטוסים, טנקים וספינות קרב אשר נרכשו בעבר מצרפת (ביכלר וניצן, 2001).
בנוסף, אירועים מרכזיים במחצית השנייה של שנות השמונים, ובייחוד המשבר הכלכלי בישראל וסיומה של המלחמה הקרה, הובילו להשפעה ארוכת טווח על תעשיית הביטחון. ההוצאות המקומיות על הביטחון צומצמו, תוך ניסיונה של הממשלה לשלוט בהיפר-אינפלציה באמצעות סדרת קיצוצים בהוצאות המקומיות (Dvir & Tishler, 2000). כתוצאה מכך, צמצם צה"ל את רכישותיו מהתעשיות המקומיות, והעדיף לרכוש מוצרים אמריקניים אשר שולמו בדולרים מכספי הסיוע. באותה עת, באו לסיומם חוזים גדולים עם לקוחות זרים כדוגמת דרום אפריקה, ואחרים לא באו במקומם. מצב זה הותיר את תעשיית הביטחון הישראלית להתמודד עם עודף ייצור (שדה, 2004).
אי לכך, גובשה גישה של מדיניות בעלת שתי פנים בנושא רכש לצורכי ביטחון. מחד, הממשלה המשיכה לרכוש נשק בחוץ לארץ, ומאידך היא השקיעה רבות בהקמת תעשיית ביטחון מתוחכמת אשר תהיה בעלת היכולת להתאים כלי נשק, וכן לפתח כלי נשק חדשים אשר אינם זמינים במקומות אחרים. תעשייה זו תהווה מקור תעסוקה והכנסה מייצוא, תסייע לפיתוח עירוני, ותצמצם את החשיפה לאמברגו-נשק עתידי ובכך תאפשר לישראל לשמור על מרחב פעולה דיפלומטי ופוליטי טוב יותר (שדה, 2004).
בתחום הביטחון, ובמיוחד בישראל, הבעיה הרגולטורית מתחילה לפני ההפרטה. לגופי הביטחון בישראל עוצמה רבה, והרשויות האזרחיות מתקשות לפקח עליהם. הגופים בישראל, המופקדים על הרגולציה של הצבא הינם מבקר המדינה, ועדת חוץ-וביטחון של הכנסת, רשות החברות הממשלתיות, היועץ המשפטי לממשלה ואף בתי המשפט, מוגבלים ביכולתם להתעמק בשיקולים המקצועיים של אנשי הצבא ולהתערב בהם. בנוסף, כאשר עובדי השירות הציבורי או הפוליטיקאים הם עצמם יוצאי צבא, הפער קטן יותר, אך יחד עם זאת, קשריהם החברתיים והשפה המשותפת אשר קושרת את המערכת האזרחית למערכת הצבאית, מעלה חשש של שבי-רגולטורי אשר מקשה על פיקוח ענייני (חבר, 2013).
בעבודה זו, אבקש לבחון את הקומפלקס התעשייתי-צבאי במדינת ישראל. בתחילה אסקור את תעשיית הביטחון הישראלית, תוך מתן דגש על התמורות הכלכליות המרכזיות אשר השפיעו על תעשיה זו והובילו להפרטתה. לאחר מכן אדון במושג "העילית השלטת", תוך התייחסות אל הרשת הביטחונית כאל אליטה ישראלית, ולבסוף אדון במקורו של הקומפלקס התעשייתי-צבאי בהקשר האמריקאי והישראלי תוך הדגמה של ביטויו במבצע צוק איתן.