התמודדות עם טראומה בעקבות אירוע לחימה
תוכן עניינים
תקציר 2
מבוא 3
1. טראומה ופוסט-טראומה 3
1.1 טראומה - הגדרה 3
1.2. פוסט-טראומה (PTSD) – הגדרה 4
1.3. תסמינים להפרעת דחק פוסט-טראומטית 5
2. הלם קרב (תגובת קרב) - הגדרה 6
3. הלם קרב והפרעת דחק פוסט-טראומטית 7
4. התמודדות נפגעים הסובלים מהלם קרב 8
שיטת המחקר 9
ממצאים 10
דיון 13
ביבליוגרפיה 15
נספחים 17
תקציר
המחקר הנוכחי בחן את המודדות עם פוסט טראומה, נגרמת כתוצאה מהלם קרב, שהתרחש בעקבות האירוע במהלך השירות הצבאי. פוסט טראומה הנה כסדרה של תסמינים העלולים להופיע לאחר חשיפה של פרט לאירוע בעל מאפיינים טראומטיים, לפי הגדרת ארגון הפסיכיאטריים האמריקני (American Psychiatric Association – APA) (שרירא, 2013).
אירועים טראומטיים אירועים אשר מתקיימים בשגרה. למעלה משני שלישים של בני האדם, יהיו מעורבים באירוע טראומטי כזה או אחר (Galea, Nandi and Vlahov, 2005), אולם אירועים טראומטיים מסוימים אינם דומים למשל להשלכות של אירועים טראומטיים המתחוללים במהלך קרב, מה שעלול להוביל למצב של הלם קרב.. הלם קרב מוגדר ככשל של מנגנוני ההגנה וההסתגלות אצל החיילים במהלך הקרב, בעקבות המאורעות הקשים (כהן, 2010). בחלק מהמקרים, הלם קרב מתפתח לאחר זמן ממושך מהקרב עצמו.
המחקר התבסס על ראיון עם הלום קרב, כאשר האירוע הטראומתי שהוביל אותו לפתח תסמיני פוסט טראומה הנו המצבע "עורפת יצוקה" בשנת 2008 בכלל ואירוע ספציפי במהלך המבצע בפרט. השערת המחקר הייתה כי חייל שעבר אירוע טראומטי במסגרת שירותו הצבאי ואובחן בהלום קרב, יסבול מתופעות פוסט טראומה גם לאחר תקופה ממושכת, ויתקשה לנהל חיים נורמטיביים. השערת המחקר אוששה, שכן המשיב תיאר את הקשיים אותם חווה בחייו, ואת דרכי התמודדותו. המשיב מסתייע כיום בפסיכולוג מקצועי, בנוסף הוא מתא את פגישותיו עם חברים לפלוגה כתורמים ומסייעים בטיפול בתסמיני פוסט-טראומה.
מבוא
1. טראומה ופוסט-טראומה
1.1. טראומה - הגדרה
במהלך המאה ה-20, העניין בחקר הטראומה, התגבר לנוכח המלחמות הרבות, בהן שתי מלחמות עולם ומלחמות אזוריות רבות (Ozer, Best, Lipsey and Weiss, 2003). "טראומה" (trauma) נחשבת למצב שבו בזמן ההתרחשות של האירוע, הפרט שנפגע עומד חסר אונים לנוכח כוח החזק ממנו, גם אם מדובר בכוח טבעי וגם אם כוח מעשי פרט אחר (מעוז וגבאי, 2006). על פי אוגדן ה-DSM-IV (APA, 2000; מתוך: מעוז וגבאי, 2006), "טראומה" נחשבת למצב שבו אדם חווה איום פיזי על גופו באופן ישיר או דרך אדם אחר, או בין אם היה עד לאירוע שהיה כרוך בו מוות או פציעה חמורה. בנוסף, טראומה על פי ה-DSM-IV, כרוכה גם בתגובה של פחד משמעותי, חוסר אונים ובמקרים מסוימים אף אימה (מעוז וגבאי, 2006). את ההגדרה של הטראומה כפי שאנו מכירים, קיבל הארגון הפסיכיאטרים האמריקני (APA), רק בשנת 1980, או אז הוגדרה לראשונה ההפרעה הפוסט-טראומטית (posttraumatic stress disorder – PTSD) (Ozer, Best, Lipsey and Weiss, 2003).
השינוי בהתייחסות של החוקרים לתגובות הרגשיות לאחר אירועים הנחשבים לטראומטיים, התרחש בעיקר לאחר סיומה של מלחמת העולם השנייה, אז החלו החוקרים לקשר בין החשיפה לטראומה לבין התפתחותם של תסמינים קליניים נפשיים (פליבצקי, 2009).
ההתייחסות התיאורטית והמחקרית, החלה להתגבש באופן רציני יותר לאחר מלחמת וייטנאם, אז החלו לדון בתפיסת הטראומה וההשפעה שלו על נפש האדם. לאחר המלחמה שבו חיילים אמריקנים רבים לארה"ב כאשר הם סובלים ממגוון תסמינים נפשיים, שהקשו עליהם לחזור ולתפקד באופן רגיל, מבחינה פיזית, חברתית ותעסוקתית. בעקבות כך, עלה הצורך להגדיר את הקריטריונים לתופעה (Shalev, Yehuda and McFarlane, 2000; מתוך: פליבצקי, 2009).
אירועים טראומטיים, עלולים לגרום לשינוי עמוק ולעיתים אף קבוע, במצב העוררות של הגוף, הנפש, הרגש, בהכרה ובזיכרון, כאשר על פי החוקרים, נקודת הזמן הקריטית ביותר, היא מיד לאחר החוויה הטראומטית, כאשר ההתמודדות עם הטראומה היא במהלך השבועות והחודשים לאחר סיומה של החוויה הטראומטית (Brewin et al., 1999; Shalev, 2002; מתוך: מעוז וגבאי, 2006). בנוסף, החשיפה לאירועים טראומטיים, עלולה בחלק מהמקרים גם להאיץ וליצור תחלואה סומטית ופסיכיאטרית (APA, 1994; מתוך: סולומון, גלקופף ובלייך, 2004). מחקרים שבדקו את השפעות החשיפה לאירועים טראומטיים הראו, כי קיימת שונות רבה בתגובות של אנשים שנחשפו לאירועים טראומטיים דומים. אחד הממצאים השכיחים ביותר שעלו לטענת החוקרים, הוא ההבדל הקיים בין נשים וגברים. גברים ונשים נבדלים על פי החוקרים, בהערכת לחצים ובתגובות הנפשיות המופיעות מיד לאחר מכן, בין היתר תופעות כגון: חרדה, דיכאון ותסמונת פוסט-טראומטית (Stein, Walker, Hazan and Forde, 1997; Palinkas, Petterson, Russel and Downs, 1993; מתוך: סולומון, גלקופף ובלייך, 2004).
ברוב המקרים, תאופיין התגובה הראשונית לטראומה, בתחושה של הלם, בלבול ובחרדה (ארצמן, 2004). על פי קודקס ה-DSM-IV, ניתן לחלק את הסימפטומים המאפיינים את הטראומה לארבע קבוצות עיקריות, בהתאם למשך התגובה של הטראומה (ארצמן, 2004).
1) השלב הראשון - הטראומה יכולה להימשך עד כ-48 שעות (שתי יממות), כאשר במהלך אותו פרק זמן יכולה להופיע תגובת דחק חריפה (acute stress reaction). תגובה זו מאופיינת בהלם המלווה בניתוק רגשי וקושי להגיב לסביבה, דיס-אורגניזציה ובהצפה קוגניטיבית, רגשית וסנסומוטורית. תגובת הדחק בשלב זה, נחשבת לתגובה נורמאלית ולא חריגה.
2) השלב השני - הטראומה יכולה להתרחש במהלך החודש הראשון ועלולה להוביל למצב של הפרעת דחק חריפה (acute stress disorder). במאפיינים במצב זה כוללים הפרעות דיסוציאטיביות, ובסימפטומים של חרדה, קשיי נשימה, רגזנות, קושי בריכוז, חוסר שקט, פגיעה בתפקוד החברתי ובהימנעות מעבודה ותחומים אחרים. האירוע הטראומטי נחווה ברוב המקרים השתקפות של תמונות, מחשבות, חלומות והבזקים לאחור החוזרים על עצמם, ובנוסף, קיימת הימנעות מגירויים המזכירים את הטראומה.
3) השלב השלישי – נמשך ברוב המקרים מעבר לחודש ואף עלול להוביל להתפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD).
4) השלב הרביעי – מתרחש לאחר כשלושה חודשים, כאשר ההפרעה פוסט-טראומטית (PTSD), הופכת להפרעה פוסט-טראומטית כרונית.
Lipton (1994; מתוך: פליבצקי, 2009), הבחין במחקרו, כי קיימות בתגובות נוספות המרחיבות את הבסיס להבנת המצוקה הרגשית של נפגעי הטראומה. תגובות אלו מכונות על ידי החוקרים כ"תחלואה נלווית" (Co-morbidity), והם נלווים לתגובות הפוסט-טראומטיות. תגובות נלוות אלו כוללות: התמכרויות לסמים ואלכוהול, תחושת דיכאון, התקפי חרדה, התרחקות וצורף להיות לבד, התמודדות עם בעיות רפואיות הנובעות מתחושת דחק מתמשכת, מחשבות פרנואידיות, חוסר יכולת להתמודד עם לחצים נוספים, אלימות, כעס ועוד מגוון תגובות.
